שירים ישראלים

אני לא מצטרף לריקוד הגאולה של אריאל זילבר. מה יום מיומיים? האם יש תחושה שהיא מתקרבת? ממש לא. העם מפולג, הביטחון על הפנים. אבל זילבר חוגג. חבלי משיח הנה זה בא. אם להיות ריאליסט – זה לא השיר שיאחד את

אז מה עושים עם כל האהבה, שעברה דרך פתלתלה עם הרבה דמעות? זהבה בן מציעה "לזרוק הכל לים", לכתוב שיר ולצרוח אותו בעיר. לזהבה בן אין שום בעיה להפעיל את סלסול הרגש המאונפף שלה על טקסט אקראי ומופרך.  נכון, יש

למה הם רוקדים, ועוד בחיוך "מלא שיניים"? ומה בדיוק היא אומרת עם העיניים? לפי השיר, לא ברור אם רע לה או טוב לה, ומדוע הוא עובר מגוף שלישי (היא) לגוף שני (את/ אתה) עזבו טקסט. חסון משרבט סיפור מופרך, כשהמטרה מקדשת את

דני בסן יורד בסוף היום אל הנהר לשטוף את הצלקת, שריטות מן העבר. היינו ילדים וזה היה מזמן, ועכשיו, כשזקנו, ניתן  לרגש לדבר. הזמן חרץ שריטות  והשאיר צלקות, אבל שיהיה ברור: עכשיו נשמור על שפיות מצילת חיים, על הטוב – אפילו מתוך

זה יכול היה  להיות שיר התבכינות קונבנציונאלי של מאוכזב אהבה שנשאר מסכן ובודד, ועכשיו הוא עסוק בלשקם את עצמו. ירדן דנקר לקח את הנרטיב למקום אחר – למוסיקה דאנס עם אלמנטים קלים של היפ הופ. ההפקה היא שמעניקה לשיר את ה"בשר"

ז'אנר שירי ספת הפסיכולוג. כתוב שיר וחסכת. גם יכול לצאת בסוף שיר משחרר. אתה אפילו עשוי לחזור להאמין בעצמך אחרי שעברת מסלול בטוח לשיגעון. מאור תיתון שר את סיפור המסלול (בדרך לשיגעון)  שנעצר באיזה חלום של תחושת אושר. מתחיל מלנכולי,

המבע המפויס, הקול הנינוח, המנגינה הענוגה. שיר לאמא שהוא אייזשהו משב  רוח חמים מן העבר. מרינה פיינגולד (שנזכיר שוב שזוהי הילדה הג'ינג'ית ששרה "ילדיסקו" לצד הזמרת שרי בפסטיבל הילדים של 1978?) מתרפקת על אמא באהבה, אבל גם עושה איתה חשבון. הסיפור הנדוש של

צמד המילים "גם אני" אכן הופך את השיר לאמירה נשית קולקטיבית של Me Too או של I was there, too.  המוסיקה מעוררת תחושה של ז'אנר "אנחנו העולם" (שיר צדקה שהוקלט על ידי להקת העל, USA for Africa) תרצו: שירתן של שלוש

איך מלחינים מיניאטורה שירית יפהפיה כזו, שנדמה כי אינה מבקשת לעצמה צלילים אלא מתעקשת להישאר כהוויתה. רוני סומק דמיין את דימונה כיפהפיה מולטית ששרועה על מגבת שיזוף במדבר. אין משהו שמטריד אותה, היא אינה משתנה, וגם אם משהו ישתנה בה (רכבת

האם היא הכי מוכשרת מוסיקלית במשפחת קלינשטיין? לפי שיר הבכורה של נועם קלינשטיין, יש כאן גילוי מהסוג פורץ הדרך. אני מדבר על מרכיבים של הלחנה מקורית, יכולת הגשה בנגינה ובשירה, המצאה מוסיקלית. נועם חרזה חרוזים של מערבולת מחשבות הנוצרת בעקבות אהבה.

עכשיו זה כבר אושר, רגש הומה, מפגש לבבות ששרים שמייצר כח. כמה טוב שהמוסיקה מכסה על טראומות עבר. גם אז, כשהיחסים היו למטה, כשיצא לאב משפט קשה, הוא (האב) שר לו (לבן) "כל הלילה", ומתברר שהילד אפילו שמע. כוח הרגש

נרקיס נותנת לליבה הטעון לשיר. הקול מגיע משם. יש במוסיקה סממנים של שירה אל זמנית. הקול הגבוה שר מן הפתיחה מצוקות שברון לב, באמצעות מטפורות של ים ו"ספינות משא של הלב". בשיר האפוף אווירה נוגה, מקוננת נרקיס את תחושת הריק

אז למי יותר טוב – לחבר שחי באמריקה כמו מפיונר איטלקי עם מרתף יין וצי מכוניות  או זה שחי כאן (הדובר)  ב"מצב צב"  על משכנתא וחובות, מתנהל בין אמנות ופרנסה, מוקף אנשים מוכשרים שנחנקים, ממשיך לעשות מוסיקה כמו ילד קטן,

עד כמה אתה יכול לחוש סיטואצית עבר, שבעטיה נכתב שיר הערש הזה, שמכיל עולם ומלואו של טראומה ותקווה? השיר שהלחין ומבצע יונתן רזאל נכתב על ידי ישעיהו שפיגל ביידיש, בזמן שהותו בגטו לודז' במלחמת העולם השנייה.  הוא הטמין אותו במקום מסתור,

היתה או חלום היתה? מי היא הגיבורה? מה מהות ה"יחסים" שהוא  "מסדר בתוך מחברת נייר"? מה עניין הצחוק שהילד מבקש ממנה? אלישע בנאי שוחה טוב יותר בסיפור ההזוי שלו, משאיר לדמיון שלנו ללכת במקומו. מה שיותר ברור: הוא ושודדיו גייסו את גידי

מות אביה באמצע הקיץ – מסכם את סוף סיפור יחסיה של סי היימן מול אביה נחום היימן  במשפט "אולי לא בוחר בי/ בסוף מתמסר לי". זו התחושה שאפפה אותה  רגע לפני שעצם את עיניו – שהוא  חזר להיות האב שאוהב,

דורון טלמון אומרת: המצב רע בשלושה מישורים – הפוליטיקה המשקרת והמפחידה, האקולוגיה העולמית המתדרדרת,  מערכת היחסים האישית השבורה. הקיטור הוא טוטאלי. במשפט המחבר  "ואולי זה טוב שהכל אבוד אין יותר ברירה אין על מה לחשוב" רצתה מן הסתם לומר – היאוש

עשתה מהלב שלו בדיחה, למרות שהיא מקועקעת עליו. למה "בדיחה" כי זה מתחרז עם "מה את צריכה". כותבי השיר הזה לקחו נושא, הכניסו למיקסר מילים ולחצו. מה שיצא הוא מאכל ים תיכוני תפל. מישמש מקושקש לגבר ה"מזרחי" המסכן, שממשיך לקונן

אחרי ההיפ הופ של "אין פנאנות" עם פישי הגדול – השיר הזה הוא אנטי קליימקס. "נברח לאמסטרדם" כתוב הכי שגרתי כהצעת בילוי של סופשבוע בחו"ל. הבנדאם הזמין כרטיסים, והוא מציע לה לשכוח מהצרות ולעשות אהבה פשוטה. ממש כלום. לא עצוב,

ודוגרי ותכלס – אין לו ראש למלחמות והכל תקוע, לא חייכה שבוע, ולידיעתה – כתב שיר על זה. ואללה. הברקה? שטויות, שטויות, שטויות. הנסיך החדש של הזמר הים-תיכוני שולף טקסטים אפילו לא מהמגירה, אולי מהשרוול. כבר כמה ימים היא נראית אחרת,

זמרת טובה, תפקיד ראשי במחזמר 'שיקגו', שופטת מבוקשת בתוכנית ריאליטי מוסיקה. אבל מה בדיוק הקו המוסיקלי שלה? שירי מימון עדיין נמצאת במחזמר של עצמה, שרה מלודרמות שנשמעות  מופרכות משהו, לא אומרת דברים מתוך העולם שלה. השיר במקצב ואלס, מנסה לגעת במצוקת הנפילה

אהבה נכזבת מזווית של – אנחנו יודעים שאת סובלת, אבל תרגיעי אותנו שטוב לך בלעדיו, שאת ממשיכה שמחה ובלעדיו, שאת לא בוכה, שהלב שלך פנוי, שגירשת את השדים (מה פתאום שדים?), שאת יכולה לצאת ל"מציאות שכבר מותר לחייך" … אז מה

בלב שבור, המככב בשירי אהבות נכזבות, עשו המון שימושים, בוריאציות כאלה ואחרות, אבל אינני זוכר מצב שהעמידו אותו (את הלב) "למכירה". הברקה? – לא. מטפורית – ממש כלום, כי הרי האוהב מבקש מהאוהבת לקחת את ליבו ("הלב שלי שלך"), שזו

מוסיקה כמרפא לנפש, כתחליף לספת הפסיכלוג. רמי קלינשטיין מביע מצוקה. הוא רוצה לדבר. מחפש מציאות חדשה  כי – "השתגעתי באמת", "האגו התפרק לחלקים", "היתה לי אהבה שלא תחזור יותר". הפניה היא ל"ריבונו של עולם". תציל אותי. "תנער לי חזק את

הצלילים נשמעים הכי אנכורניזם של הז'אנר. מוסיקה מזרחית וינטייג', אולד סקול. רוק אוריינטאל מלודי קצבי מרקיד שנות השבעים. הפשטות העממית של גיטרה-בס-תופים, שבגבה נושבת רוח ים תיכונית בטעם יווני. נתי לוי מציע פסיכולוגיה שובניסטית בחצי אגורה ביחסים עם האישה: אתה רוצה

תמיד "נאהב-נכאב", תמיד "לבד תמיד איתך" . אלה  הצירופים המנוגדים  שיוצרים את הנרטיב של השיר. הנתיבים הסותרים של תחושות מעורבות. שיר על יחסים ברוח אופטימית. מה שהיא אומרת, מה שהוא מרגיש. "כשזה מרגיש עמוק בפנים/ תישארי תמיד צמוד", מסוג הטקסטים

נתנאלה מקדישה שיר לשינויים פיסיולוגיים העוברים על הגוף בהזדקנותו. בין גוף לנפש קיים קשר הדוק והדדי, שאין לנתקו: כל מה שקשור בגוף שלנו הוא עניין חיצוני ואובייקטיבי ואילו כל מה שקשור בנפש שלנו: מחשבות, רגשות, קונפליקטים, תהיות, התלבטויות ועוד מתהווים

אדם שר שיר של התפעמות. המילים – שחרור והצלה, יציאה ממקום חלש (הזמן שעבר, העבר הנכחד, הלב השבור) אל אל עוצמה מחודשת  (היום שנפתח אל הווה נצחי) כעידוד אופטימי המושר לאישה. האופק שלה מואר בקרני השמש. השיר תערובת של לאה

"אני שוכב לי על הגב/מביט על התקרה/ רואה כיצד חולפים ימי/ בבטלה גמורה/אני שוכב לי על הגב/ חושב חולם הוזה/ והחיים יפים יפים יפים/ממש כמו מחזה" שוכב לו על הגב, חופשי ומאושר, זרוק ומשוחרר, רומנטי והומוריסטי. אריאל זילבר. מקשישי הרוק המקומי