שירים ישראלים

מתוך הידע החוץ שירי, אנחנו מאזינים לשיר מתוך הזדהות עם זכרה של אורי אנסבכר ז"ל (*).  זהו שיר שכולו – עשה שלום עם עצמך, בתוכך. אורי כתבה על שלום אישי אבסולוטי, שמגיע אפילו לפני שעוסקים בתנאיו. היא לא כתבה על שלום

מה עושים כשבידי המאזין לשיר אין מידע חוץ שירי חיוני על משמעותו? המילים עפות באוויר ונשארות תלושות, לא נאחזות בדבר, שבהן רצו להיאחז. יש כאן ללא ספק בעיה. כותב שורות אלו שקיבל גם את המידע (החוץ שירי), ניצל את יתרונו

יצרני הז'אנר עובדים ללא לאות. עכשיו זהו פס ייצור לדואטים. עלו על טרנד שדופק טוב לטובת הסולד אאוט. משרבטים עוד חרוזים שמתכתבים עם שמחות. עם כל הטירוף שקורה ביניהם (מחטיפים זה לזו?), סתם (למה סתם?) מרגיש כמו סרט ישן (למה התכוון

הגברים ממשיכים לבכות בלילה בז'אנר המזרחי-ים תיכוני. מה כבר אפשר להמציא מחדש? עזבה אותו, נשאר תלוש, אולי טעה כשהתאהב, הכל לא עובד, לא נשארו עוד כוחות להילחם, והוא עוד חשב "נוריד את הירח", מטפורה שתקועה בתוך טקסט שבלוני, שעל הנייר

מה בדיוק הסוד שלהם? לא סוד ולא יין, אבל כששנכנס יין – צריכים סוד. מלאכת השרבוט בז'אנר הים תיכוני היא כרגיל תפירה של מילים יותר מאשר מילים שמייצרות תוכן אמין. לפי השיר, אנחנו על סף טרנד חדש: מזמינים לחתונה זמרים

"אם אנחנו עם נבחר בחרנו חרא דרך/ חלקלקות זה כישרון, ליושר אין כבר ערך, בוא נצחק על השילטון, נסחוף את ההמון/ בסיסמאות ריקות נציע עאלק פיתרון – נוציא דרכון!" יש סוג של שירים שלוקחים לך את המילים מהפה. אביחי הולנדר

 בשבוע הראשון של מלחמת לבנון נפל בצידון יובל הראל, בנם של מרים ויחזקאל ,הוא הובא למנוחות ביום שישי בצהרים. הידיעה על נפילתו הגיעה גם ליוסי וחיה הראל גם הם ירושלמים מאותה שכונה ממש, מתלפיות . גם להם בן ששמו יובל הראל

מדוע רק הוא שותק, כשכולם שרים, ואיך זה שרק ליבו הוא שזועק? מדוע הדשא שמתחתיו נראה פחות ירוק? השיר לא יכול לספק תשובות חוץ טקסטואליות (קראו מטה). נועם מיכאל מספר סיפור על חריג בתוך קבוצה בפגישה חודשית של "הַחֶבְרֶ'ה", מוצף

איזה שיר הזיה. מה עבר לה בראש? לפי הקליפ הגברת עצבנית בבית הקפה בעיר.  אז עברה למושב. למה הערב שם הפחיד? זה שכולם עלו לה על השולחן? מה בעיה? הרי החאפלה היא בנשמת הז'אנר שנוי פדלון קושרת את עצמה אליו.

סובבו מחוגי הזמן ל-2008. שייגעצ שרים שירי ארץ ישראל בזאפה. עד כמה זה הולך להיות אנרכיסטי? עידן אלתרמן שהוזמן לבמה, שם לב לעובדה ששייגעצ הזמינו להשקת ה-EP של שירי ארץ ישראל קומיקאים ולא זמרים (הוא וגורי אלפי), מה שהעלה כמובן הרהור

בגדול ראפ משדר לחץ. אתה רוצה להגיד הרבה דברים במעט זמן ובמסגרת מילולית דחוסה, כאילו זה הדבר הכי חשוב להעביר לעולם. הקצב – קריטי. פול גז. המוסיקה – פחות. איזי פותח מבערים, מגייס סלנג, שפה של החבר'ה, ראש איזי. הוא אפילו

אסטרטגיה נוסח איל גולן: הגברים בוכים בשניים. אם כבר שניים – אז עם זמר המיינסטרים הכי חם. גולן לא ממציא  שומדבר חדש. הוא אסטרטג. טוב לו עכשיו דואטים. יש לו את אבי אוחיון ואת מתן דרור.  יתפרו שיר רגש.  לאייל

חצי מדינה ראתה לה את הטוסיק, והחצי השני תקוע בחזה? ממש ככה. לכותבים לא הייתה פתיחה פחות פשטנית ומטומטמת? ההמשך – טקסט מסורבל וכתוב רע על כביכול מר גורלה של מפורסמת ש"למדה עם הלב שלה לרוץ". לא ברור אם הלב

היא אינה מאלה שבוכות תמיד, אבל כאן מה-זה בוכה את מר לבבה. הגבר ששיקר לה, בעט בה, נגמר לה האוויר. שיקרה לעצמה שהוא "לא כזה". ועכשיו – מה תעשה עם הלבד הזה. לא רק הגברים בוכים בלילה.  אתי ביטון מפעילה

צודק: מפלגות צצות כדי לרצות את ההמון, אבל ביבי תמיד ישאר בשלטון.  ובגרסת בילגו –  בלגן כברירת מחדל. זוהי המציאות. אנחנו תקועים במדבר. שום דבר לא השתנה. נה-נה-נה. מה שהיה הוא שיהיה. אין חדש תחת השמש. ההיבט הקולקטיבי, גם האישי. מבאס,

"התבהרות חלקית" (רחל שפירא, שלום חנוך)  הוא סוג של אור בקצה המנהרה. אם "צמח בר" היה תקליט ריאקציה על מלחמת יום הכיפורים, "התבהרות חלקית" הוא ניסיון לשקם דברים בקונטקס של – בכול זאת ישנה התבהרות חלקית. "סינדרלה מקומית" הפותח (רחל שפירא, מיקי

למה לבכות על המצב, כשאפשר להיות שמח. אנחנו ביום הבחירות, 9 באפריל 2019. שמעון בוסקילה במצברוח חגיגה, מפזז באולפן, ושואל שאלות פשוטות, שגם השכן שלך ממול שואל. מי בוכה, מי צוחק פה על כולם? נהיה פה בלגן, פוליטיקאים מוכרים לנו

מה הוא רוצה בדיוק? לצאת איתה לרחוב לרקוד? יאללה שיצא. הרחוב יתמלא. חייבים לרקוד? בסופו של דבר – מהות העניין והז'אנר. בינתיים נשב איתו על הבר?  הוא מרגיש כמו … פאבלו אסקובר!? לא עלה למשרבטי השיר דימוי פחות אלים מאשר

"בן זונה אלף קיי" "מאה אלף קיי" ? מנין זה בא?  אוצר המילים הדיגיטלי החדש?  אליה רוסליו יתרגם לכם את המשמעות. מאה אלף קיי זה יותר מאשר  בן זונה אלף קיי? יצרני הז'אנר מנסים להמציא את עצמם מחדש יענו בשפה עדכנית.

שעת הציפורים בתל אביב חוזרת בשיר כמה פעמים עד שהיא הופכת לעיקר, כאשר הרעיון המרכזי האירוני הוא שמראה הטבע (ציפורים, שקיעה)  "משנה את הזיכרון שלנו יחד" – לאחר שעזבה אותו "לבד בתוך המלחמה". קסם שעתה "הכי יפה של תל אביב" הוא

בז'אנר הפופ הים תיכוני (לאו דווקא  "מוסיקה מזרחית") חוזר נושא אחד: האהבה ושברונה. הבנאדם הרוס מאהבה. בוכה את נשמתו. הקורבניות של הגבר בשירים האלה משוכפלת עד לעייפה, כאילו אין נושאים אחרים בעולם פרט לגבר הננטש שיש לרחם עליו. בשפת הקלישאה

דואט מופלא של רונה קינן ודודו טסה ל"פתחי לי את הדלת" החזירה אותי לשיר המקורי מתוך "אפוקליפסה", אלבומו היחיד של ההרכב המיתולוגי "אחרית הימים" שהוביל זוהר לוי, המלחין והמתופף שנפטר לא מזמן. ה"אפוקליפסה" בישרה על תור חדש במוסיקה הישראלית, שעד אז שלטו

לרוני דלומי יש טון רך, נוגה ומתרפק. זה, נדמה לי, אזור הנוחות שלה, כשהיא שרה געגועים לזמן עבר בבית שעושה לה טוב, במיוחד הסלון בו היא שרה מול ההורים "שמילאו לי את הקיסריה שבלב", משפט מוזר שאינו תורם לאמינות הטקסט.