אושר כהן משווה בין הפחדים שלו כילד ובין הפחדים שלו כמבוגר. כילד – פחד ממלחמות. כמבוגר בהווה הוא מפחד מהלבד בין השמיכות. מצד שלישי, מאז שהלכה – השקט עושה לו טוב. כשהיתה לא עניינה אותו (שתקה). עכשיו רוצה לשכוח שהיא
הוא "יסביר" לה כמה דברים לפני שהיא נוסעת. לא "יאמר" לה, אלא "יסביר", כלומר – כיוון שאת אינך מבינה מהחיים שלך – אתן לך הסברים על המצב. יענו, אני החכם ואת ההאבלית שלא מבינה דבר. זהו סוג של כתיבה מצ'ואיסטית בשירי
הוא התגעגע לקללות שלה מתחת לשמיכה (קללות מתחת לשמיכה?!). עכשיו הוא עומד ברחובות וצועק לה "מאמי מאמי". בלעדיה לא נושם. רק שתיתן לו עוד הזדמנות. למאור אדרי לא הייתה איזו פגישה עם אושר כהן על הטקסט ההזוי לפני שנכנס להקליט?
