אז הנה עוד "צד" של נורה ג'ונס. שיתופי הפעולה הדואטים. יזכירו לכם 9 גראמי, ארבעים מיליוני אלבומים שנמכרו. אבל מה עם דואט ג'אזי אינטימי שלה עם וילי נלסון שנקרא Baby It's Cold Outside. עם סאשה דובסון היא שרה Bull Rider על
מה קרה בשעתיים האלה שחרב עליו עולמו? לפי הטון של נימרוד שיקלר הוא באמת רצה למות. זוהי עגמומיות קשה. מצד שני, שיקלר מחרב טקסט במשפט "מה שחשוב שאני עוד חי". תכתוב שיר שיקלר, אל תפרשן עצמך בפשטנות שכזו. המשפט הסתמי
למה לחזור למנגו של "גרה בשינקין" מ-1989? מה דחוף? הנה מידע: קשת מארגנת ערב מחווה לבמאי ושופט כוכב נולד צדי צרפתי, ששימש מנהל אומנותי של הלהקה. סיבה למסיבה על המנגו. איחוד מחדש? – לא. סתם חידוש. השלוש דיווחו כי אחרי 20
דני סנדרסון כמעט התנצל בפני עצמו והקהל שהוא ליד הפסנתר. גם המורה שלו לפסנתר חשבה שהכלי הכי מתאים לו הוא גיטרה. האם היא טעתה? לא שקיבלנו מסנדרסון רסיטל מפתיע לפסנתר, אבל הוא עשה תנועות, שהוא מרגיש בסדר גמור, למרות שהפסנתר
הו, מארינה. אני רוצה עוד פעם את ההופעה הזו. אולי הייתי מוריד את הקונסטרוקציה המדהימה מהראש שלך. למעשה ובמחשבה שניה – נשאיר אותה. גם הייתי משאיר את שמיכת הטלאים הזו שהופכת אותך באמת לאיזושהי אימא רוסיה. אני בטוח שלא התכוונת
הוא הרגיש בבית, אנחנו הרגשנו בבית, צליל חם, אנושי, מלהיב. כמה אהבתי מוסיקה לטינית אחרי הערב הזה. האיש מאחורי "דפדרו" הוא jairo Zavala – היוצר והגיטריסט מוכר מאוד בספרד ככותב, כמי שהוא בשורה ארוכה של להקות כולל קלקסיקו שהופיעה אצלנו.
סעורת רגשות, לוקחת נינט את השיר הזה (ביצוע מקורי:שי גבסו) למקומות של כוונה עצומה. בקמפיין למען "בית השנטי" – בית חם לנוער במצוקה. למעשה – ממשיכה כאן נינט את האוריינטציה שאפיינה את "קומוניקטיבי" – עוצמות פנימיות שזוכות למימד רוקיסטי שחובר
מה חדש אצל אביב גפן? מיטלמן על הבמה? מופע פסנתר נוגה. מה מצא "הפסנתר מארח" לארח אותו שוב? חשבתי על לפחות עיבודים חדשים. איזו חטיבת מיתר. סקסופון נשמה. חמישה שירים חדשים. משהו. גפן (עדיין מאופר) חזר לכל הישנים, בלדות יפות.
איך אומר השיר של יענקל'ה רוטבליט: "כולם היו בני/ כולם יצאו על תנאי/ כולם כעת שרים ביחד" ובאמת איך שכולם שרו יחד בסיום הערב "זמר נוגה" – כולם בניו. איך שהגלגל הסתובב לשמוליק קראוס. גם הדור הזה של הזמרים שרים אותו
יש שירים, נעים וחובה להגיד, שפשוט אסור שייוולדו. עומר אדם, כוכב שנולד, איש שמסלסל נפלא, לקח אוסף הקלישאות הגדול של השבוע, מה שבוע – החודש, והוא יתחרה על השיר הכי קלישאתי של השנה. אני מבחין בהתערותה של אחת עינת הולנדר בשוק
"אנחנו רק תמימים עדיין וצעירים/ דורשים מומחיויות מסוימות/ מצב הרוח משתנה כמו הרוח/ קשה לשלוט כאשר זה מתחיל המתוק-מריר בין השיניים שלי/ מנסה למצוא דרך ביניים/ מתאהב לבסוף כן כן כן כן// לא יכול לעזור לעצמי אבל סופר את הפגמים/
סדרת "מוסיקת עולם" 2010/11 תיפתח ב-26.11 במשכן לאמנויות הבמה עם וויו פארקה טורה, המכונה "הג'ימי הנדריקס של הסהרה". בערב יתארח היועץ האומנותי של הסדרה, עידן רייכל. הזמר והגיטריסט וויו פארקה טורה (Vieux Farka Toure) מגיע ממאלי. הוא משלב מוסיקה מאלית
טוב שמרים טוקאן עדיין כאן, אחרי כוכב נולד, שמפלצת הרייטינג עדיין לא הקיאה אותה החוצה. טוב שהיא כאן כי היא זמרת מיוחדת, ולא רק בזכות האקזוטיות המזרחית שלה. השיר בשמיעה ראשונה נשמע לא ממש תפור עליה, ניסיון להפוך אותה זמרת שנוגעת ברפרטואר קוסמופוליטי רחב.
נדמה לי שגם אלן פרסונס הופתע מהקהל. התלהבות נרגשת פרצה במיוחד אחרי ענק להיטיו Eye in The Sky, שסיים את הערב. ישבו לידי שני עולים ממדינות חבר העמים. הם הראו לי את עטיפת האלבום האחרון של הפרויקט. מעריצים מבוגרים. נזכרתי
מישהו התגעגע לאדם? כן הזמר אדם. גם אני לא. אבל קרה משהו: חזרתי לאדם בחודש נובמבר האחרון, פסטיבל הפסנתר מארח. הוא נתן הופעה פתוחה לקהל המזדמן (ללא תשלום) ברחבת סזון דלל. הופתעתי, כי לא שמעתי את אדם איזה 20 שנה
להקת קלקסיקו, הנחשבת לאחת מהלקות החדשניות בעולם המוזיקה, מגיעה לשתי הופעות במועדון בארבי בת"א ב-18.8 וב-.19.8. הלהקה הנקראת ע"ש עיירת גבול בין קליפורניה ומקסיקו, מנגנת סגנון אקלקטי של צלילי התרבות הדרום מערבית בארה"ב. חבריה מגיעים מהעיר טוסון שבאריזונה, כשמובילים אותה
השאלה המוכרת: לראות ולשמוע או לשמוע ולראות? במקרה של "ואלס עם באשיר" – 2 חוויות שונות. נכון: המוסיקה היא חלק ממחזור הדם של הסרט. אבל היא גם מחזור דם שיכול להיפרד מהסרט ולחיות חיים עצמאיים במערכת הסטריאו, באיי פוד. שמעתי
מישהו האשים אותי פעם – "אתה לא אובייקטיבי". כמעט לקחתי את ההערה כמחמאה. כל משפט שני הוא ביקורת. "תראה איך היא נראית? – זוועה!" "ההופעה הייתה מה-זה משעממת" "טעמת את זה? – מדהים!" או: "מגעיל!" "על ההופעה הזו לא הייתי
שמעתי בפעם המי-יודע-כמה את רמי קליינשטיין שר "צעיר לנצח" כשהוא מלווה עצמו בפסנתר. ריגושים? עדיין מתעוררים אחרי כל השנים האלו שבהן נטשנו את הצעירות. וכמו שאומרים: פיזית היינו רוצים. קלינשטיין הקדיש את השיר לקובי רכט במלאת לנער 61 שנה במופע מחווה שנערך במרכז ענב בת"א. נערי
דיויד ברוזה מופיע מאז 1993 במופעי זריחה במצדה. לפי ההקלטה הזו – הוא צריך להמשיך לכבוש את מצדה. לא לרדת משם. השמש תמשיך לזרוח מעליו. ראוי שיהפוך את מצדה לבית ההופעות הקבוע שלו. אל חשש: הקהל הרומנטי שלו אוהב מופעי זריחה,
שום דיסק של יצחק פרלמן אינו מוכר כמו "הכינור היהודי" שלו, אוסף שהוא אחד הלהיטים הגדולים של השנים האחרונות. נסו לחפש את זה בחנות שיש בה מחלקה קלאסית רצינית. סביר שמישהו שם יגחך. הסנוב המוזיקלי יעקם אף וירים גבה, וממרומי
בלבוש האפרו משהו הביזארי הזה, עומר סוסה, יליד קובה, מנסה משהו לא פחות ביזארי בשילוב של אפרוקובני-ג'אז-לטין-וורלד מיוסיק. סוסה הוא אשף העיבודים והפיוז'נים – פותח את המוסיקה האפרו קובנית לאפיקים חדשים. רוב המופע הוא אמנם עם הפנים לפסנתר והגב לקהל,
Temel Savas Özkok – קאנון, Ioannis Dimitriadis (Yannis) – קלידים, Murat Tekbilek – טאר ודרבוקה, John Christopher Wabich (Chris – תופים אחרי המופע אמר לי עומר פארוק, שתגובות לוהטות כמו שקיבל במופע בצוותא – הוא מכיר רק מהופעותיו ביוון.
מורידה ז'קט, חושפת טי-שירט של איי.סי/די.סי. לא שזה מרמז על ההמשך. פעם, בעבר הרחוק היא עלתה לבמה הם בגד עור רוקיסטי שחור. היה קונספט. הייתה פוזה. היום היא מדפדפת בדפי הקריירה שלה. לא ממש "רוקרית", למרות שהחבר'ה הצעירים שעל הבמה
