במסגרת האלבום החדש של שלומי ברכה, ההולך ומתקרב – מגיע פרק ההמשך של סרט המתח הדרמטי. והפעם על יחסים על יחסים ללא סיכוי. שלומי ברכה מנסה לברר מהות הקשר בינו ובינה, המסתמן ככישלון. זו שניצבת מולו נראית יותר כאיום מאשר
סהר שליט בן 24, מוצף בזיכרונות ילדות – מהלחמניה של אמא, סבתא שקראה מהחלון, המקלט בבית הספר ועד הפנטזיה להיות זמר ולכבוש איצטדיונים. עכשיו הגיע הזמן לחגוג את הזכרונות בשיר אוטוביוגרפי שנוצר בשיתוף חנן בן ארי. "כל הזיכרונות נותנים לי
אסי איילון יוצא בוידוי על בקבוק משקה ריק. זה הסיפור שלו: הוא לא יודע להתנסח כמוה, הוא לא יכול לתרגם תחושות לשירה כמו שהיא עושה. אמו אמרה לו – תאהב את האישה שלך – לא משנה מה היא אומרת. עכשיו
דואב, כואב, מיואש. כבר אינו יודע לאן ילך מכאן, הגם שבריחה כבר אינה אפשרית. מבקש חמלה – "קצת הגנה". עוד פרק מ"הגולה", אלבומו הממשמש ובא של דודו טסה העוסק במשבר יחסים טעון, חסר תקווה. הפעם הדרמה האישית מגיעה בשני קולות
מורן כהן טלמור מתפעמת מהקיץ. חיכתה לו בכיליון עיניים. פונה אליו כאל ישות בגוף שני – "זוכר אותי קיץ? נעים מאוד מורן". הטקסט מעט מתחנחן, חסר ברק ומשעמם כמעט כמו מזג האוויר של הקיץ. "אין לי ספק שאתה כאן", שרה
אחרי "הזר", הסינגל הקודם המשובח, "השנים הטובות" הוא מבט רטרוספקטיבי מתגעגע-מבכה יחסים טובים בין חברים שנמוגו. גם כאן כמו בשיר הקודם, נוגע אוריה מויאל בהומור בכתיבה עצמה – "אתה תקרא לי ערס/ אני אקרא לך פואטיקה" במקור – "ארס פואטיקה"
מוטי עמיר שר את הרהוריו בטונים נוגים, שהם תרשים מדויק של תחושותיו. השיר נע בין האני-האישי של מה שהוא יכול לתת לבין הניסיון לגעת בנבצר מיכולתנו– "מה יהיה על כל מה/ שלא הספקנו להכיר", בין הענקת תמיכה ורוגע למי שנמצאת
שלום חנוך עושה מהלך מעניין בימים אלה של "מלחמת תרבויות". הרבה גבות יורמו. מהיכרות עם האמן – אין כאן חנופה. שרית חדד הייתה מבחינתו הקול הנכון במקום הנכון. זה אינו שיר חדש. הוא כתב והלחין אותו עבור "מוסקט", האלבום המשותף
רועי זו-ארץ קושר בין העדר אהבה ואנושיות בעולם כאוטי ובין סדקים בענייני היחסים האישיים. כשמסביב רע, מחפשים את הטוב הקרוב. זו-ארץ מנסה לתלות עניין בעניין. הציפיה לשלמות מתמקדת בשאלות תם כ"איך זה יכול להיות?" הבעיה היותר משמעותית – החיבור רופף, סתמי
השחצנית אומרת לגבר: "תתאמץ גברים צריכים לסבול", אלא שמכל הגברים הסובלים, רק לו אומרים "תוציא לה טבעת לפני שהיא בורחת". גם גורמת סבל לגברים, גם רוצה לברוח, בכל זאת – שיוציא לה טבעת לפני שתברח. מה עם קצת כבוד עצמי?
התוהה והתועה בדרכי החיים אינו יודע לאיזה חלק בלב להקשיב. הנמשל: אותן שאלות ששואלים את עצמנו שאול וחזור, שממשיכות ותמשכנה להיות מהות חיים. מה נכון, מה אמת? הלב אמור לומר את הדברים. "להקשיב ללב" הוא קלישאה נדושה שמשתמשים בה הרבה.
חוה כהן וטליה פרי, דואו האינדי-דרים-פופ "דה אפרונס", שרות כמו מתוך הזיה. אם השיר צריך להרגיע את החרדתיים – שיחקו אותה. גן עדן. רוגע עילאי. הן מציעות משהו מאוד פרקטי: גם אם צעדים בחיים מכניסים ללחץ, חרדה ושיתוק – נסו
מראה הריק, משמע השקט. האם עכשיו היא מוגנת? האם הלבד יכול להיות מצב טוב יותר? אני עולה על מסלול של זרם תודעה בנקודה מסוימת על הדרך, ומנסה להבין את השיר מנקודה זו. כל הדרך עד לשם נסתרה מעיני. הטקסט כתוב
ערן צור מלחש סיפור דרמטי בעולם כאוטי של פשע, חדרי חקירות, משטרה, בתי משפט, שבו שולט הכסף שלטון ללא מצרים. בעולם הקר, מנוכר והמאיים הזה מתרחשת מערכת יחסים בין פרקליטה מבריקה לבין עבריין, אותו היא מייצגת. למרבית ההפתעה, למרות הפערים
אלעד טרי מתנסה במצב מורכב, מבוכה שהיא מבוך, מאבד כיוון ודרך. "מונח בין עמק ושמיים", חוזר לנקודת התחלה. חלק ממהות הקיום – הן שאלות של מי/ מה אני, מאין באתי ולאן אני הולך. חיבוטיו של התוהה/ תועה בדרכי החיים על
אלישה קיז חווה סערת רגשות. משהו שהיא הסתירה. חור בליבה. "היית כל כך חזקה, שהפכתי עיוורת". מחפשת הצלה ויישועה, מקום בו הפחדים נגמרים ומתחילה האמונה. תן לי להיכנס לשם, היא מבקשת: Hallelujah, hallelujah, let me in. בהשוואה לסינגל הקודם שיצא
עדיין כותבים טקסטים כאלה? מצד שני: זה דודו אהרון. מה כבר אפשר לצפות מדודו אהרון? ההפתעה/אכזבה היחידה היא שג'וני גולדשטיין נמצא כאן. מה הוא עושה כאן? פרנסה? ואולי מערכת הציפיות שלי מאמנים מקומיים מטעה אותי. בל נשכח: אנחנו בעידן ששרת
להזיז, לפוצץ, לשרוף, לרכב על הקצב, לקצץ את השומן, לעבוד בקצב, להיזהר מהשטוח, כמה צעדים גבוה – ולעוף כמו עטלף. לדבר על זה, לא להסתיר את מה שיש, לא ללחוש, לצעוק את זה! מה זה? למה התכוון המשורר? בלקן ביט
אדם מתבונן בעצמו, למעשה – בוחן את נפשו. המצב קשה – מנוכר ותלוש מהחיים, מההתרחשויות סביבו, כמו ילד ללא סיפורים, ציפור ללא כנפים. הריקנות טוטאלית. בכל זאת יש בשיר בית אחד שאומר תקווה: i hope to find a way where
הטון, המלודיה, ההרמוניה נשמעים חיבוק הכאב באיזו תחושת געגועים צובטת. אביב גדג' מתאר עולם קר ומנוכר לתוכו הוא ממשיך לגדול בכאב. זה שיר של אכזבה ממה שיש וגעגועים למה שכבר אין. "חבל הטבור" הוא מטפורי בלבד. רוצה להיות קשור כמו
ריהאנה הולמת שוב – הפעם בבלדה דרמטית מאוד, שיר הנושא מתוך הסרט "Star Trek Beyond" שנכתב על ידה יחד עם Sia, שיתוף פעולה מנצח, אחרי שידה של סיה הייתה גם בלהיטה “Diamonds” משנת 2012. בעת כתיבת שורות אלו, הסרט עדיין לא
רק הקיץ מזכיר לו אותה? רק הקיץ הוא שגורם לו להתרגש, כשהוא חושב עליה? ומה שאר ימי השנה? אביאור מלסה, שמסתמן כאיזו "צעקה חדשה", לא ממש התעמק בסוגיה הזו, כשכתב את הטקסט. מבחינתו הקיץ חזק יותר מאשר מהות-עומק היחסים בינה
הבן של מרגול מציע לה לצאת לחפש את הקסם שאבד. הוא גם מצייד אותה במשפט הנדוש – "הדרך אל האושר ארוכה". זה לא קל, זה מפחיד ואפילו מסוכן. התובנות בשיר סתמיות ומעורפלות: "צאי אולי תמצאי את מי שהיית מזמן במקום
מעניין איך היא הראתה לו ש"אלוהים הוא אישה"? ואולי לא חוכמה לאישה כעוסה ומתוסכלת להראות לאיזה ילד, ברמן שלומד פסיכולוגיה, ש"אלוהים הוא אישה", כשהם ביחד כל הלילה אחרי שנגמרה לו המשמרת. נעם חורב שהמציא הסיפור, נדלק על המשפט ("אלוהים הוא
פולין על הקו. פולין? זה שיר פולני? במוסיקה כמו במוסיקה הגבולות בטלים ומבוטלים. לוקחים מפיק מעולה, מנסים לחקות את הקול של ריהאנה, מעלים את השיר על קצב מיד טמפו. מוסיפים אפקטים אלקטרוניים. המילים והלחן יחכו. היא חמה אש, שום דבר
"ספינת הגעגועים" היא מטפורה מגושמת לשיר העוסק בכמיהה לאהוב. זוהי כבר פרשנות מיותרת על מה שמתואר בשיר – "ספינתך עוגנת בנמל השחר" ו"גם הלילה שוב הפלגתם". ברור שמדובר בדימוי העוסק בגעגועים, ומיותר להסבירם בביטוי הנמלץ והמנופח "ספינת הגעגועים". בן דנציג
דני רובס הוא יוצר מתגעגע. העבר נראה דרך משקפיו כאוסף פירורים טובים, שאם תחברם, תחזור לשלם המיוחל. נאחז בפירורים שאומרים משהו בטוח, לעומת החיים שהביאו "חלומות אחרים". בתודעה אתה רואה עצמך כילד, שחי בעולם שלם ובלתי מאויים. הפירורים הם חלקי
דני סנדרסון יודע להפתיע. הוא כתב שיר על האנשים השקופים, המסכנים, שאנחנו בדרך כלל רואים-לא רואים ברחובות. סנדרסון עוצר להתבונן, להרהר, אפילו לנשוך שפתיים ולהגיע למסקנה, שמעבר לפינה יש עוד הרבה סיפורים של לבבות אבודים, שאנחנו כמעט מכירים. נו? מה עושים
רועי דהן עולה על מסלול מוסיקלי מתיידד, radio friendly, כדי להעביר רצף מחשבות, מעין סיסמוגרף למה שמתחולל פנימה ברגע מסוים. התחושה שהגיע הזמן לעזוב, להשתחרר מפחדים, למצוא דרך אחרת, להרים ראש גם ברגעי עצב וכאב, לשנות דרך "לחוש את תחושת המשאלה"…
היופי קיים בדכדוך. הקסם לא היה נולד ללא כאב. אוריה מויאל שר כאב מנקודת מבטה של מי שחוותה ריחוק מבן זוגה. שניהם אמנים, כותבים. היא נמצאת במצב של נמיכות נוראה – מסוממת, זרוקה על המדרגות, עירומה בסלון, אבל מספיק מפוכחת
