ביקורת סינגלים חדשים

אליעד כבר נמצא על הכביש הראשי המהיר של הפופ המיינסטרימי הקל לעיכול. מנגינה נוגה-מתקתקה, קול רך רומנטי-שרמנטי שר מילות אהבה "טראומטיות" שיש בהן סודות, שתיקות ולחישות, אוצר מילים הכי שדוף.  צמד מילים כמו "שיכורים מאהבה" רוצח טקסט. מנסה לייצר דרמה,

סביר להניח, שמפיקי הסרט "גאלס קונטקט" לא פרסמו מודעה בנוסח "מבוקש זמר רגש לשיר אהבה בסרט חדש". הבחירה בהראל סקעת הייתה טבעית, אולי אף אוטומטית.  בשיעור "שירי אהבה" בסדנת לכתיבה יוצרת, השיר הזה היה עובר בקושי. תכתוב משהו מקורי יותר,

עידו מוסרי מנסה להיכנס לעומק השיר של נתן זך. לא פשוט לתרגם דקויות מילוליות לצלילים. כמו ברבים משיריו, זך מצליח להביע תובנות באמצעות מילים לא גבוהות, אלא בצורה שהוא "משחק" במילים פשוטות ומסדר אותן בדרכו. מה אומר השיר? המשורר שר,

משה פרץ עולה על טיסה שמתחילה מ"דרך השלום" של פאר טסי. ומגיעה עד נמל התעופה בן גוריון.  זיהיתם את הדמיון? האמת: מותר לאבי אוחיון להעתיק מעצמו, ואחרי "טרמינל 3" של דודו אהרון, עם ישראל הנוהר לשדה התעופה בתקופת החגים, ישמח

אוהד קוסקי מחבר בין הלידה לבגרות בתיעוד שמתחיל בבית יולדות בחורף 76 בלידתו של הילד ומגיע עד הימים שהילדים גדלו. יותר מאשר סיפור, יש כאן שיר  שמשדרהשתתפות בתחושות האם, שבכל חורף נזכרת ברגע הלידה ומבקשת טוב בשביל הילד ("השמש שתבוא תישאר

לירן דנינו אינו עושה מאמץ לעלות כיתה. הוא בחר בעוד טקסט חבוט על מיטה ריקה אחרי שהיא עזבה, חלום מסויט, עיניים שורפות. את עוצמת קולו המאנפף משקיע דנינו כדי לייצר איזו מלודרמה אישית לא משכנעת. צלילי אלקטרוניקה מנסים לבנות מתח

משהו טוב מגיע מהז'אנר הים תיכוני, הגם שהמוסיקה היא יותר באזור הרומבה פלמנקו. צריך לזכור: אצלנו מעולם נוצר סגנון עממי מקורי. הרוב זה פופ  רב השפעות. העממיות האותנטית קיימת בטקסט. סוף סוף לא משהו מופרך על יחסים אלא סיפור מתוך

שיר על הלא-מושגת, שאין לך מושג מי היא, ומדוע היא משחקת אותה על הבר לא ניתנת להשגה. נצא מנקודת הנחה, שהכותב התכוון לאחת מסוימת, שאולי אף מייצגת אבטיפוס של אישה, שכבר מכירה את כל המבטים המופנים אליה. השיר מתמקד יותר

התחרות על הזמר הבא בז'אנר הים תיכוני נמצאת כל הזמן על אש גבוהה. לירון רמתי שנחשף ב"כוכב נולד", עדיין מחפש את דרכו להגיע אל ההמונים בהיכלי המוסיקה. בינתיים זו תחרות על הקול ולא על התוכן. גם אם יש לך קול

כבר עשר שנים בלעדיו? לא יכול להיות. אבל רוחו של יוסי בנאי חזק כאן. הקול הזה נשמע כעולה מן האוב, במונולוג המופנה לאהובה על החיים והמוות ומה שביניהם. הוא פותח במטפורה הלקוחה מהנוף: רכבת ובצידה הר שרואים בו שכבות, זו

אייל כהן – ליבו מתפעם כשהוא שר. שומעים את הפעימות. ריגושו מחלחל בדרך לאיזושהי הגשמת אמת אבסולוטית בכתיבת שיר. השיר הארס פואטי. עוסק במילים עצמן. הדימוי של "חלונות שקופים" משמש למילים, לשורות (התריסים), שיכולות להביע הכל. כהן מבקש מילים שיפתחו

יש בה כוח להתגבר? על השאלה הזו לא נוכל לקבל תשובה מהשיר. הדר מלכה מביעה בעיקר חשש ממה שקורה לחברה, מבלי יכולת של ממש לעזור לה – "לא יודעת איך לגעת בך". נו טוב, היא אינה מיומנת בטיפול במחלות נפש.

למה לבכות כשאפשר לצחוק. למה לשיר דיכאון נוגה, כשאפשר לרקוד את הזחיחות. גם קובי אוז חושב ככה. רשימת הדברים המבאסים ארוכה (עיין מטה). העצבים אוכלים. אבל לאוז לא מתאים לקונן ולקטר. כשהעצבים אוכלים, לוקחים שולחן ליד הים, ונכנסים למצב של

עינת עקר מנסה מניפולציה מזווית של חוסר שלמות בחיים. הרשימה הזו הייתה יכולה להתארך ולהתארך. אפשר להשליך מכל הבא ליד לתוך סל הכל-לא-טוב. לא אושר ולא עושר, לא אהבה, לא הצלחה, לא גאווה, לא מוטיבציה… את ערמת החסרים הלא אמינה

מאור כהן שרבט מחשבה מתוך זרם מחשבותיו, שמאפיינת חשיבה של רבים. כל מה שרע ייגמר בטוב, מה שלא יאמרו – תמיד נוכל לשלול את זה, וגם: אם לא נשאר על מה לכתוב, תמיד ישנה האהבה. אם התכוון לביקורת על השאננות

אברהם חלפי מגיע בסערת גיטרות הרוק של ברי סחרוף וחבורתו. טקסט לא פשוט. לא בטוח שהקהל שיפגוש את ברי בקיץ, יגיע מצויד בפרשנות. ניסיתי לפצח: המשורר פונה לילדה שהייתה יקרה לו, שכנראה בגרה ומתה. מה שנותר – חשבון נפש על

טל רמון מתנה אהבים עם יופיו של הנוף של  קירינגה, כפר עונתי בין פסגות צפון הודו.  מצייר את הסביבה בעירוב חושים של מראה ושמע. ההתרגשות מובילה למסקנה על שלמות יופיו של המקום שאינו ניתן לשינוי – אל מול כל המחפשים

לא משתתף בצערו. עופר לוי מסלסל התבכיינות על אובדן האהבה כאילו חרב עליו עולמו. כבר יומיים לא יצא מהחדר, לא ישן, מעשן, משוגע, "חולם לאהבה".  ההתייפחות הגברית הזו גרמה לי לעקצוצי מבוכה. עד כך הטרגדיה גדולה? אני לא נוטה להאמין

את הקיטורים על העולם בו אנו חיים הוא חולק עם אהובה. "אני שואל אותך לאן הגענו?" הכותב מנסה לייצר טקסט דרמטי. אבל לא נוצרת שום דרמה. "מזמן נגמרו לי הדמעות", שר אייל גולן. דמעות? על מה? הא, המלחמה שתחזור בסוף

ב-1985 הוציא יהודה פוליקר את אלבום הסולו "עיניים שלי". הגיטריסט והזמר שזוהה עם  רוק ו"בנזין", הפנה את כיוון ההפלגה שלו ליוון. בין השירים – "בכפיים", שיר יווני משנות החמישים של מיצאקיס, שתורגם לעברית ע"י יעקב גלעד ועובד ע"י פוליקר ברוח

שיר של משורר תורכי על עליונות המים על פני האדם, מונע בקצב אפרו סמבה תוסס בליווי צליל חליל (שם טוב לוי). אין כאן טעות. זו ירונה כספי, הרוקרית הנועזת, שעושה שימוש במקצב ריקודי קליט כדי להביע פליאתה מהמים המואנשים להמחשת נבערותו

יש זמרים שדי במנעד הקולי שלהם כדי שנאמין כמעט לכל מה שהם שרים. על הנייר שיר קצר ופשוט על גבול הפשטני. אבל כשמיכאל פרץ שר את המילים במנגינתו הסנטימנטלית של גוסטו, השיר מתעצם. מיכאל פרץ שר על הקונפליקט בין ויתור

עצוב או שמח? זה אינו הכי מובן. נלך על זרם תודעה לא קוהרנטי. למה פורים? בקומוניקט שצורף מסביר אוראל גיספן כי פורים הוא מטאפורה למסכות שכולם לובשים. גם כאן – זה אינו  נובע מהטקסט. פורים יכול להשתמע לכל היותר כקונטרסט

צוק מספר סיפור אישי בטון מלנכולי מאופק, ואז מתחולל איזשהו מהפך קטן בשיר. בלדת הניכור מחליפה את אווירת התוגה למשב רוח קצבי עתיר קולות. לא שיש כאן שינוי בתחושה. עדיין מחפש פנים מרגשות בערב. הזאב יברח כשהיא תתאהב. הזרות תמשיך