ביקורת סינגלים חדשים

מה שהיא רצתה ממנו, מה שהוא – לא יכול. האידיאל. המציאות. הנרטיב מסופר מנקודת מבטו של המספר המודע לפערים בין לרצוי (ילד הולנדי) למצוי (לוויתן גמלוני) ולתוצאה – "לא ראיתי איך שדדו אותך הגלים". כמה מפתיע ומיוחד, שעובדיה חממה בחר

אני חייב לקבל הסבר משירי מימון: מה הביא אותה לבחור במלודרמה הזו? הרגשנות הזו מתעדת תחושה אמתית או שזו כבר איזו קונפקציה, תפירה של שיר למידותיה, כדי להמשיך להריץ הצלחה במיינסטרים? שלא כמו בתיאטרון, מוסיקה אינה עוד תפקיד במחזה חדש.

לאן היא רוצה לפרוץ? איה תמם יודעת יותר ממני, לאן היא רוצה לפרוץ. הבעיה שהשיר הרזה הזה אינו מבהיר כוונות. כולו  תשוקה לפריצה סתמית. "אנשים עובדים בשביל לחיות", שרה תמם. ומה היא? חיה בשביל להיות, לחלום, לצעוק? אה, להפסיק לחשוב

חיוכה עצוב. הטוב שביניהם כבר אינו מה שהיה – "בא והולך", אבל הוא נחוש לחזק אותה בעתות משבר, ופרט להיותו המאהב, לוקח על עצמו  תפקיד של מורה דרך שיפיח בה תקווה לגירוש פחדיה ("העטלפים")  המשפט המסיים את השיר "הטוב אצלנו

הוא איתה בכל מקום, בכל סמטה, רחוב  ומסדרון של החיים, גם כשהיא נופלת, גם כשהיא נשברת, בוערת.  יגידו מסביב מה שיגידו, גם אז הוא איתה, כי כשמדברים עליה, מדברים עליו. הקיצר –הוא איתה בכל אתר, בכל מצב, וכל הרעשים מסביב

נורית גלרון משתפת את המאזין בצערה על אוהב אלכוהוליסט, שחזרתו אליה היא חזרה לאותו מקום חסר סיכוי. גם המוסיקה המלנכולית מובילה לכיוון אחד, כמו צעידה לקראת סוף ידוע מראש. טון צערה המלנכולי המוכר אינו משדר דרמה אלא יותר חמלה, הכרה

המילים כשלעצמן אינן משדרות את התחושה. על הנייר – טקסט רזה. "כשזה ער בי", שר ברק ויס, ומעלה את השאלה מה זה ה"זה" שבוער בו? ומה בדיוק "כתוב בספרים". אני לא מצליח להפליג עם ברק ויס במסלול דמיונו. ה"ורוד" שלו

מהו השיר של יהודה עמיחי שהיא מצטטת? לא מגיע לנו המאזינים להתבשם מניחוחו? שנבין מהו אושר לפי המשורר? אבל כותב המילים הכניס רק "עמיחי". מותג ספרותי יעיל. נשמע כאילו גם הזמרת אינה יודעת מהו אושר לפי עמיחי, היא רק יודעת

המוסיקה דווקא אינה קודרת. היא תוססת. מקפיצה. המצב קודר. עם ישראל ירקוד את הבננה והג'ננה של ארקדי דוכין בשמחה גלויה. ידלג בקלילות על המשפט "זה לא עניין של אהבה מתוק/ זה קטע של כותרת". המוסיקה הקצבית, הקליטה, הקלילה תגיע לרחבות.

אביגדור קהלני, תת אלוף במילואים, כתב שיר אהבה כמו תלמיד מצטיין בסדנא לכתיבת שירה. הדימויים, החריזה כמו לפי הספר. "את כמו הרוח המלטפת את המים/ ואני לך כמו נשר השומר מן השמים". וגם: "ובשתי ידייך נגעת בכל חיינו/ ובחוט זהב

כולם רוצים שירים פשוטים, שר שלמה גרוניך בסרקזם באחד הלהיטים הגדולים שלו. אז הנה, יש להם אחד, שנוצר ע"י שניים. השיר, המסר – פשוטים. די עם הפחד. אני לא "פוחד" וגם לא "מפחד" מכלום. אולי האקדמיה ללשון עברית תושיע. מה

מה חדש בתובנה? ממש כלום. ביישנים/ נעולים אוכלים אותה. שפוך הכל. אל תחזיק בפנים. העצה טובה לא רק לענייני הבינו-בינה. אם יש לך משהו חשוב להגיד – תגיד. תרים טלפון. מה יש להפסיד. התובנה הפשוטה מגיע בתבנית רוק ישירה, במנגינה

תוגת השירה של יובל דיין מיוחדת. זה אינו רק הצבע הקולי הרך-אפרורי. זה הטון שמשדר את הסיפור שנשמע כמגיע מהמקומות הכי אמתיים-עמוקים שלה. יש  מעט זמרות מבצעות שמעניקות לשיר שהן לא כתבו עומק ועוצמות, כאילו הן כתבו אותו. זה המקרה

לא יודע איזה ציון היה נותן הפסיכולוג על הפסיכואנליזה הזו? הדובר מציין כי פגש את עצמו "שלם ומפורק", מת כדי להיוולד מחדש, והגיע בסופו של דבר למצב שהוא "שותק". מעניין אם עידן יניב יודע מה הוא רוצה מעצמו. מבחינה טקסטואלית,

תלמה אליגון מתרפקת על אהבה ביין תפוח, איזושהי ערגה לנוסחי הכתיבה של פעם, בימים שכותבי פזמונים  חיברו בין יין לאהבה. האהבה תנצח, האהבה תגיע, האהבה מעל לכל – סוג המסרים הכלליים הטובים לכל עת, לכל מי שממתינים/ מאמינים. יש אהבה

הראפ הישראלי מנסה להחליף את ספת הפסיכולוג. עומרי סגל את רועי מכלוף משחררים צרור עצות ללחוץ המצוי. את הטקסט הזה לא הייתי מציע לאף מבואס. בין השאר מציעים לו "להסתודד", לדבר בלחש, כך שפרט לבן שיחו,  איש לא ישמע אותו.

אנחנו במדורנו הקבוע: גברים בוכים בלילה. המסכנים מה-זה מתגעגעים. מתקשר אליה כל יום ובאותה שעה אבל היא לא עונה. כל יום, כבר כמה שנים. משתגע רק מהניסיון להיזכר בחיוך שלה. גם בקיטש יש סולם דרגות של אמינות. הטקסט הזה לא

צירוף  מקסים של תום ועצבות. שיר של חסד מופלא – על הפשטות שבנתינה ללא תנאי ועל גרעין הטוב שבאדם, שיכול תמיד לנצח. קולה הרגיש-נרגש-רוטט של נועה בן ישי. פשטות המילים, טוהר המנגינה חוברים למבע אהבה אותנטי. הזמרת אינה עושה שום מאמץ

דרור משען מעלה זיכרונות בטון מתגעגע. מרחק הזמן מייצר תחושה מעורפלת. המבט לאחור מטעין במוסיקה רוויית כמיהה.  משען מנסה לעטוף את השיר במעטה הזה של "קסם זר". המוסיקה מלודית להפליא. יש בה זרימה מענגת, הד מתקתק שנוגע במרחב הזמן. משען

נפתח בפינת הלשון: אני ממתין שחברי להקת "הפילוסופיה של איימי" יכנסו לאולפן ויקליטו מחדש את השיר. שגיאת עברית כמו "המילים שלך צורבים" צורבת עד כדי כך שהיא אינה יכולה לעבור רדיו. זה חבל, כי השיר טעון בעוצמה תחושתית שמשדרת אמת

אייל גולן של האתמול ושל העכשיו. עד כה כמעט שכח מי הוא, שילם מחיר יקר על הפחדים, מעכשיו – כבר יודע להתגונן מול הפחד, מצא דרך לאהוב, לא להסתיר פנים, גילה שלא חייבים  להתנצל על אהבה. תן ללב לנצח את

הבעיה שלה היא קודם כל עם עצמה, לא עם כל האחרים. כשאת מסוכסכת עם עצמך, נדמה לך שהכל/כולם נגדך. בכל זאת, היא לא תתפרק, לא תיתן למישהו להחליט בשבילה או להציל אותה מעצמה. טראומה? אניה בוקשטיין נשמעת מחויכת אם לא

מה, כל השנים האלו היא לא ידעה שאהוב ליבה נסע לפריז, שהיא צריכה להיכנס לברר את זה אצל השכנים בבניין הישן שהתחדש? מה היא עשתה כל השנים האלו!? מה קרה שרק עכשיו היא  נזכרת לבדוק את היעלמותו הפתאומית מחייה, ובאותה

בחורים נבגדים הם כמעט ז'אנר במיינסטרים המקומי.  הרבה גברים בוכים. הייתה מלחמה ביניהם. היא לא הבינה אותו. עכשיו מושיט יד, אבל יודע שהיא כבר בלב של מישהו אחר. והלב, הו הלב, הוא רוצה להישאר. אביתר קורקוס מנסה לגוון, מסלסל כאב,

אני מזהה טרנד מיינסטרים מלנכולי אצל זמרים, שמנסים לשכנע בדכדוכם, למרות שאין לי מושג מה בדיוק כואב להם. אצל חגי סהר זה משהו עם הפחד, עם אמא, עם חוסר חום גם בקיץ. צרות של מפונקים? הטון האפרורי של סהר העלה

מה לנו ולמוסיקה של ארצות הבלקן? שאלה די אווילית. מה לנו ולמוסיקה היוונית? מה לנו ולמוסיקת רגאיי? העולם כפר קטן מאוד, ורוחות הטרנד אינן חולפות כך סתם כמו  ציפורים נודדות. התאהבו אצלנו בקלות נסבלת במוסיקה של ארצות הבלקן, באורקסטרות למיניהן

קרן פלס יוצאת בוידוי חושפני על גבול המביך, מכניסה את המאזין למבוכים אישיים אינטימיים שמחוזרים בדרך כלל ע"י מדורי הרכילות. אין בטקסט הזה שום ממד פיוטי מיוחד, אלא חשיפה אישית במישור החוץ טקסטואלי – הייתה עם גברים, עם נשים, סובלת