לא ברור למה בדיוק מתגעגע כפיר אפשטיין. מדוע להחזיר את האתמול, כשהיה שם כאב. אפשטיין מנסה לעשות אידיאליזציה של העבר, לייפות משהו מעורפל שנקרא "התרגשות ראשונה", מבלי שאתה יודע למה אתה בדיוק מתכוון. מגמת ראיית העבר כדבר כמושלם היא נדושה,
אנחנו במדור לשירים שהתנחלו בתודעה הקולקטיבית. גלי עטרי, הדודה של שי לי עטרי, שרה בזמנה את הדואט עם מני בגר (האלבום "קח אותי הביתה" – 1981) רחל שפירא כתבה שיר לשני זמרים, דיאלוג של אוהבים השופכים את צערם בשעת פרידה
גיא מזיג עושה רוקנרול פאנקי עסיסי. באשר לקסמים – מומלץ לצנן התלהבות. מזיג חוזר עד לעייפה על המשפט, אולי כדי לשכנע את עצמו בפלא, אבל בקסם יש כידוע גם אחיזת עיניים, ובמקרה הזה – אוזניים. אני מאמין למזיג, שהוא מאוהב
אלטון ג'ון חוזר למה שהוא מצטיין בו – רוקנ'רול פסנתר (repetitive piano ) קליט וידידותי למשתמש, מה שאולי לא צריך לרמז על כך שאלבומו ה-33 הממשמש Wonderful Crazy Night הוא אלבום מסיבות צעיר. השם כבר אומר הכל, אבל טוב משמשע
מי ראה יותר את היקום? מי הרוויח יותר מצורת/מצב קיומו? – העץ המקובע או המים הזורמים שממולו? נועם בנאי, הבן של מאיר בנאי, שחזר ממסעותיו בהודו ובנפאל, מנסה לעלות על נתיב מתפלסף. המשל והנמשל. ממה אתה יוצא נשכר יותר –ממסעות
מארינה מקסימיליאן חוזרת לשנת העלייה שלה לארץ. היא הייתה אז בת שלוש. השיר הוא חשבון נפש. יש מילים כמו "חירות" שגורמות לאנשים לארוז מזוודות ולנדוד כדי למצוא את החופש במקום אחר. אבל אז מתברר שאידיאלים לחוד ומציאות לחוד. גם ב"פלשטינה"
הנסיעה הארוכה מתחילה איטית ועצובה "מתוך שתיקה" וממשיכה קצבית ויותר אופטימית ומתפעמת "מתוך שמחה שמחכה כבר לצאת". תומר ממיה צירף בצורה פשטנית חלום לתפילה, לשמחה, לתקווה, כדי לסיים בשיר עצמו שנולד מכל הנ"ל. חווה את החוויה ומספר ביומרה על האמנות שנוצרת
המילה האחרונה בשיר של איל כהן מבהירה את מושא כמיהתו – השכינה. שכינה (מהשורש ש-כ-ן) ביהדות היא ההתגלות האלוהית, שיש בה פן נשי ואימהי. על פי תפיסת הקבלה והחסידות השכינה אוצרת בתוכה אנרגיה קוסמית אדירת עוצמה, ששוכנת בכל מקום ביקום
קובי לוריא גייס את ה"לובי" שלו לזמר שיר על ואהבת לרעך כמוך, כאילו הוא נולד אתמול לעולם שבו יש לטוב סיכוי לנצח את הרע. כנציג הטוב, הוא מסרב לשנוא – מוכן רק לאהוב. מה לעשות שנבראנו בצלמו, אבל לא רק
בואו נחזור עם "כיתת אומנות" ועם תום ברמן לימי התיכון. השיר נשמע רוקנרול נעורים של כיתת אמן, מהסוג שתיסלם עשתה בשמונים. המנגינה, הקצב אינם מבשרים על הדבר הבא. עם זאת, גם חזרה לשורשים בביצוע כייפי כזה של חבר'ה שאוהבים רוקנרול
כנסו לווייב. עזבו את הטקסט הרזה הזה, ואולי משום שהוא כל כך כחוש, אפשר להיכנס לווייב של "רבע לאפריקה", Quarter To Africa, הממוקם מן הסתם במשבצת מוסיקה העולם תחת דגל ישראל. יקיר ששון ואֶלְיָסָף בָּשארי עולים על הגל של ימן
ישי ריבו מתפעם נוכח ה"זך והטהור שמושך אליו את האור", שתוכו כברו, פיו וליבו שווים, פלא עצום – "מעל השגות הטבע", וגם "מקשה אחת זהב" – כליל שלמות, יחידה אחת ללא רבב. ריבו כולו פליאה מהרך הנולד, מקור משיכה למי
שירו שיר לשלום, שרה מירי אלוני באותה עצרת, שאחריה התרחש הנורא מכל. לא רק רבין נרצח באותו לילה בנובמבר 1995. גם בלב השלום ננעצה סכין, ונשאר השיר, שימשיך כנראה להיות אקטואלי, מתוך כמיהה עתיד שנראה אוטופי. האוטופיה מולידה שירי כמיהה נוספים. יואב
כשקובי אפללו מתפייט, המנגינה מתאהבת במילים, ולהיפך. מאיה אברהם הלכה שבי אחרי מילותיו. יש לה סלסול מסוגנן, נעים הליכות, שמעדן מילות מצוקת הגעגוע לאהובה – "דמעה שחודרת את הבדידות", "שתיקה מספרת את הטעות", "כל האמת בעולמך כזריחתה של השקיעה", "איך
רק ממנה. רק ממנה. רק ממנה. רק ממנה יש לו את כל מה שיש לו. מאור אדרי נשפך. עולה על גדותיו מרוב מילות אהבה. מה היא לא הביאה לו: אור, אושר. כוח. כל מה שחסר. וכמה היא יפה. כלילת השלמות
לא מאוחר להתחיל מהתחלה. אין צורך להמתין, עשינו זאת כבר לפני כן. כנס לראשי, אני אחפש ואמצא. הכל עניין של צעד ראשון. Him & Me, דן פטרה ותום אייזן משלבים קולות לנתיב הרמוני אופטימי. המנגינה היא איכות בפני עצמה, מהסוג
"בודד בעולם, בודד וקר/ רועד בגשם, זהו סיפורי". זהו סיפור השידוך המסקרן בין מורן מגל וקובי פרחי, סולן להקת "אורפנד לנד" שמגיעים לפסטיבל הפסנתר 2015 לדואט על שירי הלהקה. From Broken Vessels הוא גרסת הפסנתר המייצגת את שיתוף הפעולה ביניהם.
לא נשאל מיהו "אחיו של בנג'מין". תשאירו אותו כ – Benjamin's Brother. לא יזיק, כנראה, לקידום מכירות. גם הסימון במשבצת ה"אינדי", אצטלה יוקרתית נוחה, שאינה קורצת למיינסטרים, יתרום לאיפול הראשוני, חלק מהאסטרטגיה השיווקית. השיר: מוטב להיוולד מבוגר כדי להבין את
יפתח דקל פונה לרבים. שואל שאלות כמותיות סתמיות שאין עליהן תשובות –"מה עומק הכאב?", מציין עובדות – "אבדה מכם הדרך", מוכיח בשער – "מבקשים נחמה בהבל" וגם מציע הצעות – "אם תמאסו" וכו' השפה ארכאית, תנכית, כאילו נמצא בהוויה אחרת.
השיר יוצא בעיתוי לא מקרי. נסרין קדרי הנפלאה נשמעת כמעט מצטדקת: "תבינו" – אני לא כזו כמו שאתם חושבים, ,למרות שאני "קצת שונה", אבל "אחת כמו כולם". גם "כואבת", גם אוהבת מוזיקה, "נרגעת בדרינק עם חברות". זה סוג של תמרון
צליל הפסנתר וקריאת הווקאלית הכמו-אפריקאית, טוענים את השיר ב"מתח" שבין "האולי לבטח" עליו שרה אניה בוקשטיין. בוקשטיין נוגעת בחוסר וודאות. השאיפה הטבעית היא להגיע לתחושת ביטחון, אבל המצב הפוך. תקופה הילדות מסומנת כחיובית. האמן-המבוגר רוצה לשמר את ההתבוננות הילדותית ההיולית,
החבר שלה היה ילד. אבל אל חשש – היא לימדה אותו להיות גבר, הראתה לו את כל הדברים שהוא אינו מבין בהם, ואז העיפה אותו. עכשיו ישנו בחור בקליפורניה שמקלל אותה, גי הגברת מצאה לעצמה מאהב אנגלי טוב יותר, אבל
החיים קשים, אבל אפשר לנסות לברוח מעֻלָם. אדם גורליצקי בחר להשתמש בביטוי הנדוש והפרוזאי הזה ("עול החיים") כשל ניסוח מיומן של מתבגר כדי לבטא מצוקה ביחסי בינו-בינה. יש מוצא: הריקוד משחרר ממחשבות בכלל וממחשבות שקשורות לכישלון בפרט. גם השתייה מאפשרת
תצטרפו למעגל. האזנה ראשונה – אתם בפנים. השיר החדש יחבור לחלק ההדרן בהופעה החדשה של עידן רייכל והפרויקט שלו. בחינה של החיים בזווית קלה, קצבית, מלודית להפליא. הכל כאן כל כך פשוט, עד שנדמה שהשיר הזה חי בתוכנו, ורק צריך
אני מחפש את הפינות החמות האלו במוסיקה, לא קשורות בזמן, קיימות אולי בזמן אחר, מנותקות ומנתקות. הדואט בין יעל גיסיס ואיתמר רוטשילד נוגע בפרדוקס, שניתן כביכול לפתרון כה פשוט, שזה מצחיק שהוא אינו קורה. ההתקרבות ביניהם נראית לא מסובכת, היא הגיונית,
היא נמצאת בעמק. הוא בעיר. הוא רוצה אותה. הפער בין התקווה להגשמתה הוא שיוצר את הטון החושק-מתחנן של ליאור פרלה. כל מורה לפיתוח קול היה אומר לפרלה: חבל על כספך. מצד שני, לא תמיד מנעד הקול קובע. ננסח זאת כך:
פינק שרה שיר הנושא לעונה ה-13 של The Ellen DeGeneres Show, המופנה לאנדרדוגס, מעריציה של אלן לי דג'נרס, השחקנית והקומיקאית, מנחת תוכנית הטוק שאו המבוקשת. בשורה הראשונה של השיר מתוודה הזמרת בת ה-36: הייתי על הפנים, ישבתי בחדרי ושנאתי כל מה
מושיק עפיה מכיר טוב ממני את הצרכים המסחריים שלו. די לו בשורה כמו " I love you, I love you אתם שרים לי". גם הדרינק, הריקוד הצחוק וכל השאר. ראש קל ומסוחרר. למה להתאמץ ליצור משהו מקורי, כשהתוצאה היא להיט
לחשב מסלול מחדש? זה הולך להיות הנתיב המוסיקלי של מאיה בוסקילה? פופ דאנס מפזז לקלאב? אבל רגע: הפתיחה האיטית בליווי פסנתר דווקא החזירה לבוסקילה המלודרמטית, זו שמשתפכת כאילו חרב עליה עולמה בגין משבר היחסים עם מי שפתח לה חלון. אבל
אסי זגדון ימשיך לתעות ולתהות בדרכי החיים בחיפוש אחרי משהו נכסף, שגם הוא אינו יודע להגדירו (אושר?). מתעורר בלילה צמא, ולא ברור לו למה. האם המילים שכתב יעזרו? ההנחה היא שגם אותה "מנטרה" אליה הוא משתוקק לא תחזיק מעמד.העביר בזכרונו
