מורן דוד

קחו משפט אחד בשירו של אבישי רוזן, שאומר מציאות שהתדפקה על דלתות רבות בחצי השנה האחרונה: "איך אומרים תפילה/ בתוך כל הפחד/ לעצום עיניים כשהכל נשרף". רוזן שר לב שבור, שממנו בוקעת השאלה: "איך עוברים את הטירוף הזה לבד". המנגינה,

משי קלינשטיין נשמעת כאן אמא ריטה. תקשיבו לטונים הגבוהים הדרמטיים. העץ הוא גבוה, והיא מטפסת עליו במיומנות רבה. צלילי פסנתר  וקולות של הרמוניה שמיימית מקדמים טון דואב ונואש. משי שרה געגועים עזים לאהוב שחסר.  הלב השבור, הכאב, העצב, הזיכרונות, האור

בוכה או לא בוכה? מה היא בכלל רוצה? להגיד שכולנו שרוטים? או שכולנו צריכים "להשלים עם כל השריטות" או שהכוונה היא רק לה ולו? כותבי הטקסט רצו להגיד משהו ולא אמרו כמעט כלום. הלחן כיוון את הדואט לאזורי הרגש. מה

והשאלה שנשאלת – אם הלב שלך כזה גדול – למה בכלל הלכת ממנה? פרט לכך – לפי השיר לא ממש היו זיקוקים ביניכם – "לא מצאתי חיבוק שייתן רגע שקט", אז איך זה שעכשיו אתה מוכן להפוך את העננים  לפרחים

מה לקובי אפללו ולערבית? האם שילוב ערבית בעברית הוא חלק מהווייתו האומנותית, או קריצה לטרנד המתפשט כמו אש בשדה קוצים דליק? בדף יחסי הציבור מציינים את החיבור לשורשיו המרוקאים. בהכירי את אפללו, אני מתקשה לקנות. זה לא בדיוק הדי.אנ.איי האמנותי

אחרי זעקת אהבתו הנכזבת ב"מיכל", השיר שהפך אותו לכוכב הבא, העליתי שאלה לאן המלודרמה הזו תוביל אותו. לפי "שדים בעיניים" אליאב זוהר נמצא פחות או יותר באותו מקום, מתרפק בכאב על העבר, מנסה להמריא מאותה נקודה של מפגש רגשני בין

את מה היא זרקה לים? אושר? יופי? אל תשאלו את עדן המאירי. תפקידו אינו להשיב על מה שמספקים לו. הוא נדרש לסלסל דכדוך בגוף שני. האוהב שמתבכיין אך באותה נשימה ממליץ על עצמו. מה את צריכה להתאהב, יש לי את

ויולט מקוננת תשוקת אהבה במקצב דאנס ישיר, הפקה שלוקחת אותה ואת חסר אהבתה לרחבות. להתעצב? לשמוח? ויולט תוותר על מצב רוח עגום למען אור ושמש ותקווה "לחבק בידיים (בקורונה – בעיה) לכפר על הזמן". מאחורי הקול בעל הגוון האקזוטי המיוחד

הטירוף, השיגעון עוד בוער לה בלשון. עכשיו – צער הלב. " לפעמים צריך לתת ללב פנים", שרה ענבר זיגדון. שורה שלא תמצאו בשירי שברון אהבה שכיחים. וגם: "לדעת להגיד מילים/ לא לפחד להיות עצוב/ להשלים לאהוב את הבפנים/ צלקות הופכות

יש הסבר לתחייה המחודשת של גירלז בנדס ותיקות בארצנו השסועה בימי קורונה? אחרי הסבתות של סקסטה, מקבלים את נשות חמסה, שמזכירות לכל מי ששכח, את "אתה חייב למות עלי" מ-2003 הסוחף. מעולם לא התגעגעתי לחבורה הזו, בטח לא מתתי, וגם

בילדות, בחדר שלה, שירי מימון שמעה-שרה הרבה ויטני יוסטון, הזמרת שהיתה לה להשראה ענקית. השיר הוא התרפקות על התקופה ההיא, שבעיני המתבוננת נראית תמימה.  מצד אחד סוג של אידיאלזציה שנוצרת ממרחק השנים של הילדה ששרה בלי לחשוב, אבל גם מודעות

הו, כמה רומנטי. הזוג שלומי-פבלו מתפייט על אהבה. השנים שרים את סיפורו של מי שמשהו השתנה בקרבו כלפי.  שולח אליה את המכתב שלא כתב, מילים שלא העז להשמיע. למה הסתיר ממנה עד היום? מה יום מיומיים  –  שהחליט לומר אותם ולרכך לה

קינתה של מאוהבת מאוכזבת. הבחור נעלם לה, ברח. השקט שאחרי מלחיץ. היא מוכנה להסתפק בצל שלו. רוצה לחוש את הלב שלו. מה שנשאר לה זה רק לחלום.  שרבוט מוזמן. הקומוניקט שהגיע עם השיר חתום ב – "Top Secret". אז כפי

שירי פסיכולגיה באגורה להצלה אישית – ישנם כחול אשר על שפת הים. העיסוק בנושא  מוליד  עוד שירים שזורים במילים מקצינות סיטואציה – לעוף מ"כלוב קטן", "לחשוב קטן זה השטן", המלצות טרחניות כמו "עדיף להיות קצת משוגע" כמו גם קלישאות כמו

זמרת טובה, תפקיד ראשי במחזמר 'שיקגו', שופטת מבוקשת בתוכנית ריאליטי מוסיקה. אבל מה בדיוק הקו המוסיקלי שלה? שירי מימון עדיין נמצאת במחזמר של עצמה, שרה מלודרמות שנשמעות  מופרכות משהו, לא אומרת דברים מתוך העולם שלה. השיר במקצב ואלס, מנסה לגעת במצוקת הנפילה

אני לא הבנתי באמת מדוע ענבר זיגדון  שרה בלשון זכר, ועוד בקול גבוה, את שיר ההיתממות הזה. מבחינתי – זה מעמעם לחלוטין את קסמו של השיר, ויש בו קסם, הגם שהטקסט הוא סוג של תובנה שטחית על הפער בין שכל

סביר להניח, שמפיקי הסרט "גאלס קונטקט" לא פרסמו מודעה בנוסח "מבוקש זמר רגש לשיר אהבה בסרט חדש". הבחירה בהראל סקעת הייתה טבעית, אולי אף אוטומטית.  בשיעור "שירי אהבה" בסדנת לכתיבה יוצרת, השיר הזה היה עובר בקושי. תכתוב משהו מקורי יותר,

אני חייב לקבל הסבר משירי מימון: מה הביא אותה לבחור במלודרמה הזו? הרגשנות הזו מתעדת תחושה אמתית או שזו כבר איזו קונפקציה, תפירה של שיר למידותיה, כדי להמשיך להריץ הצלחה במיינסטרים? שלא כמו בתיאטרון, מוסיקה אינה עוד תפקיד במחזה חדש.