בוכה או לא בוכה? מה היא בכלל רוצה? להגיד שכולנו שרוטים? או שכולנו צריכים "להשלים עם כל השריטות" או שהכוונה היא רק לה ולו? כותבי הטקסט רצו להגיד משהו ולא אמרו כמעט כלום. הלחן כיוון את הדואט לאזורי הרגש. מה מהות החיבור ביניהם? אם את נותנת לרגש לרוץ לפנייך, העצימי אותו בשניים. רצוי להגיע בלבבות הומים.
שירי מימון ואבי אבורומי איחוד לבבות וקולות כדי לייצר דואט רגש. המנגינה מניעה אותם למפגש הזה בטורים עולים. הנקודה היא שהשיר נשאר רגש נטו, כאילו השניים שרים אותו רק כדי להעצימו רגשית. זה מסוג השירים ה"מרגשים" שאינו נתמך בטקסט אותנטי. שירי מימון ככל הנראה אוהבת דואטים. אחד היפים ביניהם – "שיר תקווה" עם שמעון בוסקילה. שיר הלל לדואט הפופ המיינסטרימי
בגדול, האיכות הזו לא חזרה כאן. החבירה לדואטים מצליחה להזניק שירים אחדים אל פסגות הרגש, ורגש כידוע רץ לפני המילים, ומשפט כמו "ואיך בכל דמעה אני ראיתי שקוף/ בסוף זה רק אני אתה מול כל הטירוף", נשאר סתמי, רצף של מילים שאינו מעביר סיפור או תובנה אמיתיים, אלא נשאר קריצה רגשנית מחניפה למיינסטרים.
שירי מימון ואבי אבורומי שקוף
מה נשאר בסוף/ כשכולם הולכים/ רגע לנקות זמן להשלים
בלי המסכות בלי המסכים/ עם כל השריטות הרי כולנו שרוטים
ואני לא בוכה זה רק היום שיורד/ כמו גשם על המים השקט רוקד
ואיך בכל דמעה/ זה שרף לי בגוף/ בסוף זה רק אני ואת מול כל הטירוף
זמן להיפרד מכל הפחדים/ עונות שמתחלפות כוכבים נולדים
כמה עוד נרדוף/ כמה נרוץ/ כל פעם שנבהלתי עברתי ערוץ
ואת כבר לא בוכה/ זה רק היום שיורד/ כמו גשם על המים השקט רוקד
ואיך בכל דמעה אני ראיתי שקוף/ בסוף זה רק אני אתה מול כל הטירוף
