שירים חדשים

איקי לוי משתעשע במילים על יחסים בינו ובינה. אני מכיר את השירים האלה, שהטקסט הוא אמצעי, לא מטרה, בא לשרת את הגרוב, לא להיפך. השאלה "אז כבר תחליטי אני או הוא" מוציאה לשיר את אוויר האמינות. ה"בייבי בייבי" הוא איזושהי

"אל תאמין לכל מה שאתה רואה/ זה לא מים שאתה שותה", מזהירה נעמי חשמונאי ומעמידה במרכז את "הנבל הגדול", היצרן הגדול של האשליה, שטס הכי נמוך במרכבת אש (ניגוד למרכבת האש של אליהו הנביא שעלתה בסערה לשמים). היוצרת היא הזמרת 

קלילותו הנסבלת של הפיוז'ן האתנו-ים תיכוני, ג'אז  היפ הופי של "יד אליהו", הצמד בן דנציג ואילן ארד. לא בטוח שהשיר הראשון יביא אותי למסקנות/ החלטות לגביהם, הגם שאני מברך על כל משב קליל בלילות הקיץ החמים. הבנאדם  בשיחה עם עצמו

אילן שערי מנסה לייצר תמונה אידילית של עולם מושלם שאליו הוא כמה לחזור. יש בו "תום של פרח" שיבשר על "חום של בית מוקף ירח". התמונה מגיעה מתוך חלום שמתרחש ב"שדה הכפור שבו צעדנו תחת קרן שמש בודדה". שמש, ירח

אני חייב לקבל הסבר משירי מימון: מה הביא אותה לבחור במלודרמה הזו? הרגשנות הזו מתעדת תחושה אמתית או שזו כבר איזו קונפקציה, תפירה של שיר למידותיה, כדי להמשיך להריץ הצלחה במיינסטרים? שלא כמו בתיאטרון, מוסיקה אינה עוד תפקיד במחזה חדש.

גם כשיש כבר מי ש"ישמור עליה" – עדיין היא אינה בטוחה שיהיה לכך המשך. "שוכחת מכל הפחדים שלי רק לבינתיים". רוני דלומי מוותרת על אינטימיות. היא הפכה את הסיפור למלודרמה. את פרץ הרגשנות מקדמת הפקה מנופחת של צליל כלי מיתר

לאן היא רוצה לפרוץ? איה תמם יודעת יותר ממני, לאן היא רוצה לפרוץ. הבעיה שהשיר הרזה הזה אינו מבהיר כוונות. כולו  תשוקה לפריצה סתמית. "אנשים עובדים בשביל לחיות", שרה תמם. ומה היא? חיה בשביל להיות, לחלום, לצעוק? אה, להפסיק לחשוב

חיוכה עצוב. הטוב שביניהם כבר אינו מה שהיה – "בא והולך", אבל הוא נחוש לחזק אותה בעתות משבר, ופרט להיותו המאהב, לוקח על עצמו  תפקיד של מורה דרך שיפיח בה תקווה לגירוש פחדיה ("העטלפים")  המשפט המסיים את השיר "הטוב אצלנו

הוא איתה בכל מקום, בכל סמטה, רחוב  ומסדרון של החיים, גם כשהיא נופלת, גם כשהיא נשברת, בוערת.  יגידו מסביב מה שיגידו, גם אז הוא איתה, כי כשמדברים עליה, מדברים עליו. הקיצר –הוא איתה בכל אתר, בכל מצב, וכל הרעשים מסביב

נורית גלרון משתפת את המאזין בצערה על אוהב אלכוהוליסט, שחזרתו אליה היא חזרה לאותו מקום חסר סיכוי. גם המוסיקה המלנכולית מובילה לכיוון אחד, כמו צעידה לקראת סוף ידוע מראש. טון צערה המלנכולי המוכר אינו משדר דרמה אלא יותר חמלה, הכרה

המילים כשלעצמן אינן משדרות את התחושה. על הנייר – טקסט רזה. "כשזה ער בי", שר ברק ויס, ומעלה את השאלה מה זה ה"זה" שבוער בו? ומה בדיוק "כתוב בספרים". אני לא מצליח להפליג עם ברק ויס במסלול דמיונו. ה"ורוד" שלו

מהו השיר של יהודה עמיחי שהיא מצטטת? לא מגיע לנו המאזינים להתבשם מניחוחו? שנבין מהו אושר לפי המשורר? אבל כותב המילים הכניס רק "עמיחי". מותג ספרותי יעיל. נשמע כאילו גם הזמרת אינה יודעת מהו אושר לפי עמיחי, היא רק יודעת

ככה לא כותבים היום מילים מולחנות. זו שפה ששייכת לימים והלילות של האתמול. חוברת למשוררי הפזמונים של שנות הארבעים-חמישים-שישים. מכילה משהו משירי האמש, שאיתי פרל שומע, ערבים נוגים, "אור ירח מתדפק על חלון". "שתי נשמות זרות גרות בתוכך", שר גידי

המוסיקה דווקא אינה קודרת. היא תוססת. מקפיצה. המצב קודר. עם ישראל ירקוד את הבננה והג'ננה של ארקדי דוכין בשמחה גלויה. ידלג בקלילות על המשפט "זה לא עניין של אהבה מתוק/ זה קטע של כותרת". המוסיקה הקצבית, הקליטה, הקלילה תגיע לרחבות.

אביגדור קהלני, תת אלוף במילואים, כתב שיר אהבה כמו תלמיד מצטיין בסדנא לכתיבת שירה. הדימויים, החריזה כמו לפי הספר. "את כמו הרוח המלטפת את המים/ ואני לך כמו נשר השומר מן השמים". וגם: "ובשתי ידייך נגעת בכל חיינו/ ובחוט זהב

כולם רוצים שירים פשוטים, שר שלמה גרוניך בסרקזם באחד הלהיטים הגדולים שלו. אז הנה, יש להם אחד, שנוצר ע"י שניים. השיר, המסר – פשוטים. די עם הפחד. אני לא "פוחד" וגם לא "מפחד" מכלום. אולי האקדמיה ללשון עברית תושיע. מה

זה אינו שיר של תוגה מועקה וצרה, למרות שדפנה רכטר שרה על מציאות קשה. זה שיר של הכרה בעובדות החיים. במצב הקיים – נשאר לי עצמי, ועם עצמי – המציאות הנוראה שמבחוץ לא ממש מתדפקת. לא שומעת צעקות, מלחמה, פגזים.

מה חדש בתובנה? ממש כלום. ביישנים/ נעולים אוכלים אותה. שפוך הכל. אל תחזיק בפנים. העצה טובה לא רק לענייני הבינו-בינה. אם יש לך משהו חשוב להגיד – תגיד. תרים טלפון. מה יש להפסיד. התובנה הפשוטה מגיע בתבנית רוק ישירה, במנגינה

תוגת השירה של יובל דיין מיוחדת. זה אינו רק הצבע הקולי הרך-אפרורי. זה הטון שמשדר את הסיפור שנשמע כמגיע מהמקומות הכי אמתיים-עמוקים שלה. יש  מעט זמרות מבצעות שמעניקות לשיר שהן לא כתבו עומק ועוצמות, כאילו הן כתבו אותו. זה המקרה

לא יודע איזה ציון היה נותן הפסיכולוג על הפסיכואנליזה הזו? הדובר מציין כי פגש את עצמו "שלם ומפורק", מת כדי להיוולד מחדש, והגיע בסופו של דבר למצב שהוא "שותק". מעניין אם עידן יניב יודע מה הוא רוצה מעצמו. מבחינה טקסטואלית,

בשיר "ברחוב הנשמות הטהורות" הפנסים ללא אורות" . ב"רחוב החמלה"  – אין פינה של חמלה. שלומי סרנגה שר על עיר ללא צדק ורחמים, בה השנאה מהולה בדעות קדומות, וכולם מקשיבים רק לאיש הקטן עם הצל הגדול. טקסט טוב, עם נגיעה

תלמה אליגון מתרפקת על אהבה ביין תפוח, איזושהי ערגה לנוסחי הכתיבה של פעם, בימים שכותבי פזמונים  חיברו בין יין לאהבה. האהבה תנצח, האהבה תגיע, האהבה מעל לכל – סוג המסרים הכלליים הטובים לכל עת, לכל מי שממתינים/ מאמינים. יש אהבה

הראפ הישראלי מנסה להחליף את ספת הפסיכולוג. עומרי סגל את רועי מכלוף משחררים צרור עצות ללחוץ המצוי. את הטקסט הזה לא הייתי מציע לאף מבואס. בין השאר מציעים לו "להסתודד", לדבר בלחש, כך שפרט לבן שיחו,  איש לא ישמע אותו.

אנחנו במדורנו הקבוע: גברים בוכים בלילה. המסכנים מה-זה מתגעגעים. מתקשר אליה כל יום ובאותה שעה אבל היא לא עונה. כל יום, כבר כמה שנים. משתגע רק מהניסיון להיזכר בחיוך שלה. גם בקיטש יש סולם דרגות של אמינות. הטקסט הזה לא

שירי זיכרון ימשיכו להיכתב כאן. יגיע מחזור חדש. כל מלחמה וכול מבצע והשירים העצובים שלהם. מרגע שהבן/אח/ידיד נפל, הצלילים באים למלא חלל. השיר, הלחן נוגעים בכאב, הופכים מציבה חזקה מאבן. השיר שכתבו אביגדור קנר ונועם פינחסוב לזכרו של סמ"ר נעם רוזנטל,

צירוף  מקסים של תום ועצבות. שיר של חסד מופלא – על הפשטות שבנתינה ללא תנאי ועל גרעין הטוב שבאדם, שיכול תמיד לנצח. קולה הרגיש-נרגש-רוטט של נועה בן ישי. פשטות המילים, טוהר המנגינה חוברים למבע אהבה אותנטי. הזמרת אינה עושה שום מאמץ