אני שומע שישה שירים נוגים שמחזירים מעט אמון בריתם נ' בלוז של פעם.  האיש שמאחורי הטנור הרגשני – אייבל מקונן טספאי,  זמר-יוצר ומפיק קנדי המוכר כ – "The Weeknd" הוציא EP  של בקושי 20 דקות, שמרגיש כמו דיסק ביניים של היוצר המוקדש לנושא אחד הבוער בעצמותיו. יהיה  מבקר שישאל האם Weeknd לא יכול להגיע למשהו שהוא מעבר לאלבום שכולו אכזבה רומנטית. ב"המלנכוליה היקרה שלי" מתכתב טספאי עם האקסית שלו ושר לה בלדות שברון לב.. כל שיר והתחינה שלו. הוא מתפתל, הוא מנסה לשכנע,  “I put you on top, I put you on top, I claimed you so proudly and openly” הוא הוא מתחנן-מייבב.
הויקנד מספר את סיפור האהבה הכושל כמי שחש-חושב שיש לו איזה התמוטטות עצבים, וזה הכל באשמתה, מאיים לסיים הכל, ומנסה לגרום לה לקנא על ידי שהוא מספר שהוא עשה הרבה סקס. אחר כך הוא מנסה סוג של קסם רומנטי שאף גברת לא יכולה להתנגד: "אני מקווה שאת יודע שהזין הזה הוא עדיין אופציה". וגם: "לקחתי את הזמן שלי לדעת איך הגוף שלך מתפקד ", שורה לפיה הוא בחן את מערכותיה הפנימיות.
המנגינות המעט מונוטוניות ממונפות בהפקה מוזיקלית אקלקטית של רעיונות מוסיקליים משובחים. לדוגמא: המקהלה Try Me נעטף בצליל אלקטרוני יפהפה. כנ"ל בשיר I Was Never There – מעברים וצבעים שמעניקים להבעת התחושות יופי ייחודי. בעולם של אפקטים מזויפים וצלילים של טיס אוטומטי, יש גם משהו מאוד יצירתי באופן בו המוסיקה מתחברת לקולו של The Weeknd.

שירים: Call Out My Name, Try Me, Wasted Times, I Was Never There, Hurt You, Privilege