אף מילה בעברית. האם חייבים לנפנף בכחול-לבן? אבל הייתם מאמינים ש – Lunacidal Tendencies זה הרכב בעברית – "לונסיידל טנדנסיז" מה השם הזה? נטיות אובדניות של הירח?  אולי זה קשור לתכנים: מבט על עצמנו מזווית אחרת, מהות קצת אחרת בתפיסת החיים של האדם.
לא פחות מ-35 מוסיקאים נרתמו  לספר את After the End במגוון סגנונות – פאנקי, פולק, קאונטרי, בלוז, רוק גרובי. שורת השמות עדין לא מקנה לפרויקט את הזכות להיקרא "סופרגרופ" אבל בשביל הפרומו – כל האמצעים כשרים. חוץ מזה: מברוק ליוצרים ולמפיקים, שהצליחו לגייס לא רק את החבורה, אלא לנסות ליצור שלם מכל כך הרבה סגנונות ומוסיקאים.
אחרי שבעים וחמש דקות, התחושה היא: ההעזה, והיומרה לשווק לעולם משהו מקורי מסצנת הגרוב, הפאנק והרוק המקומית אינה חסרת בסיס.
המספר מכריז במבוא: The Beginning Of This Story Cannot Be Told. וכל זאת למה? כי אנחנו לא יודעים שום דבר. אנחנו קוראים התחלה – התחלה, אבל אתה לא ממש מבין מהי.
הפרויקט שייך קודם כל למי שהמציאו, יזמו והפיקו – אלרן דקל, סולן להקת פאנקנשטיין, בריאן סטיינר, בעל חברת התקליטים בלו סאן,  קנדי שחי בישראל, שגייס גם את המפיק האמריקאי ג'יימי קנדילורו, שעבד עם  אר–אי–אם , וילי נלסון וקורטני לאב.
השניים אתגרו חבורה תאוות אקספרימנטים ביניהם (רשימה חלקית) החברים והחברות –  שחם אוחנה, גבע אלון, שלומי אלון, גדי אלטמן, אייל דיין, שאנן סטריט, איסר טננבאום, רונן כוכבי, שי פרידור, ספי ציזלינג, סער קדם, קותי, קרולינה, מיקה שדה ובריאן שטיינר. בהמשך נוספו עוד כעשרים נגנים.

First come the cops/ Then come the robbers/ First come the doctors/ And then the disease// You first choose to fight/ And then find the reason/ First is the sentence/ Then the crime that agrees/ If it ain't broke, don't fix it

ראשונים הגיעו השוטרים אז באו השודדים / ראשונים הגיעו הרופאים ואז המחלה/  אתה בוחר תחילה להילחם ואז למצוא את הסיבה/ תחילה – גזר הדין / ואז הפשע שמסכים/  אם זה לא שבור, אל תתקן את זה" ...
מוסיקה? גרוב פאנקי טוב עם קישוטי בראס חיוניים. השירה הווקאלית? נכון ששום מילה בעברית אינה מופיעה על האריזה, אבל כאן אני חש אנגלית במבטא עברי.
סטיינר כתב על עולמנו הבעייתי: If You realy See No Possibility/ Let's Get With World War Three – "אם אינך רואה אפשרות אחרת/ אז בואו נלך על מלחמת עולם שלישית" – בשורות טובות יותר במנגינה הלירית, בביצוע המיוחד של אלרן דקל ובעיבוד היפה לקלידים ולחצוצרה. רוח ביטלס נושבת כאן. אבל – New Way To Ryhme שנשמע כמו המנון גוספל, הוא פספוס פוטנציאל להתפתח למגינה מורכבת יותר.
מהו Common is the sense לעומת תחושת הלב. Our sixth sense is common/ Close all the windows, bar all the doors/ Look only inside and that sense is yours. כלומר – אם משהו מתחיל בלב יש סיכוי שנהיה חברים. השיר השני לאחר המבוא – רוק פאנקי, קול שמשדר נוחם. גם בסיום – "אחרי הסוף", After The End, לחן וביצוע של גבע אלון למילים של סטיינר, בטון של רוגע ולא יאוש, בשילוב של פולק ורוק.

We’ve come so far/ To get nowhere at all/ Spinning our wheels/ Grinding our heels// Focused on the past/ Always the past/ Not the first or the last/ Thing that happened to us/ When we lost our trust/ In the powers that be/ And the gods that see

"הגענו כה רחוק/ כדי להגיע לשום מקום/ מסובבים גלגלינו/ שוחקים עקבינו // ממוקדים בעבר / תמיד בעבר / לא הדבר הראשון ולא האחרון / שקרה לנו כשאיבדנו את האמון שלנו / בכוחות הקיימים ובאלים הרואים"
לא אתעסק בשאלה אם After the End היא יצירה קונספטואלית, אבל החלקים שבה מצליחים להתחבר. לא כל השירים מעולים, אבל אין ספק – אחד הפרויקטים היותר אמינים, נועזים ומיוחדים ששמעתי ברוק המקומי.