"שוב אינני ילד/ תמו נעורי/ שיבה זרקה במלך" – את המילים כתב יענקל'ה רוטבליט לשמוליק קראוס. השיר יצא ב-1988, ומאז הוא לא רק חלק מפס הקול של הזמר הישראלי המודרני – תרצו "קלאסיקה ישראלית" מקורית. מנגינת נצח מנצחת זמן, שמורה כמו יין טוב.
הדואט של גילי ארגוב, בנו של זוהר ארגוב, ורפאל רוזוליו, אינו מסביר מה דחוף היה לשניים לבחור בשיר הזה. בסופו של דבר – השיר עצמו חזק יותר מכל אינטרפרטציה, לוקח את השניים לביצוע יפה, מלא כוונה בניחוח ים תיכוני ובסלסול מייפה. קולות יפים שמצדיעים לשיר נפלא. ועדיין המקור (שמוליק) מטלטל אותי יותר ממפגש קולם של גילי ורפאל.

את עוד מנגנת / גיטרה ישנה / את עוד מתכוונת / מבין המיתרים / לטוב שבשירים / עוד לא נכתב.
אחרי עשרים שנה / שוב אינני ילד / תמו נעורי / שיבה זרקה במלך / רק את עודך עימי / איתך שוב אל עצמי / אני חוזר.
עוד אותו הצליל / עוד אותו הטעם / שמור כמו יין, יין טוב / מתנגנת בי / מנגינה בוקעת / מבין אצבעותי / לכי לך אל הרחוב.
ושוב עולה השיר / ושוב עד כלות הנפש / פרי געגועי / ימי רימון וגפן / ורוח בי עוד שר / רועד אותו מיתר
עשרים שנה.
עוד אותו הצליל…
אחרי עשרים שנה / היה היה לי רע / את שיר המעלות / האם אתה שומע / אשיר עד יום מותי / נושאת את תפילתי / המנגינה.