הרגל – אינו מוביל בדרך כלל לטוב. הטקסט של אלונה קמחי ("עניין של הרגל") הוא פוליטי למהדרין. זמרים מקומיים לא ממהרים לשיר: "רק לנו רק לנו/ אדמת ישראל/ ללמוד אכזריות זה עניין של הרגל".
קמחי לא כתבה ליזהר אשדות אלבום פוליטי. למעשה, גם בשיר הזה, היא לא באה להביע עמדה פוליטית מוצהרת, אלא לומר כי השגרה באופן הכי טבעי הורגת את הילד שבנו את הילד שלנו, על רקע מציאות קשה של כובש ונכבש. גיטרה אקוסטית בפתיחה רכה מובילה לשיר הגותי-מחאתי בסגנון פולק-רוק דרמטי השואב השראה מימי קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג של וודסטוק.
ההרגל של יזהר אשדות אינו להביע עמדות פוליטיות, יותר לחפש טקסטים שיובילו אותו לרגעי חסד מוסיקליים, כמו שאומר השיר הראשון "זוהר", שנכתב בהשראת המשורר האמריקאי עזרא פאונד המחפש את השינוי והחדש: "רגע, נצח,זמן בלי תנועה,עם כלות האור נע רק הד נשימה". והנה נולד גם רגע חדש, מקסים בחדש של אשדות, קצב איטי מדוד, אווירה נוגה מזככת, הטון שמטפס ומתכוון.
גם "התוכי פלובר" נולד ברגע של חסד. לא סתם נשמע השיר שנסון. התוכי בפינה אומר – Jamais. אשדות אינו מגביר קצב באופן משמעותי. ברור לך שהוא אינו היסטרי ללכת על הלהיט הבא, על הגרוב החדש. הטקסט, המוסיקה, צליל האקורדיון, נגינת הקלידים הם הצדעה לסגנון הישן. הסיפור, האווירה – הם שמככבים.
ההשראה של קמחי נלקחה מעוד משורר בעל אופי "שנסוני" כמו הרוסי בולאט אוקוג'אווה, כאן ב"ערב בלי טלפון" – על בנאדם שעוצר לרגע את החיים ומתמקד בהנאת הרגע הזה. באווירה נינוחה על יין שרדונה, העולם מסביב ממש אינו מעניין אותו, וגם מי שאיתו אינה החברה שלו או האהובה שלו אלא סתם "בחורה", שאין לה זהות מוגדרת. אז לחיי הרגע המופקר הזה, שאליו נוסף "רגע קטיפה ושריפה".
פה פחות מצאתי את השנסון הישן והטוב הזה, אלא מחווה גרובית קצבית לשנות השישים במנגינה פשוטה המרופדת בשכבת מיתרים בסגנון של פעם, אבל נטולת קסם מלודי שיגרום לי להתחבר להנאת המבלה נטול דאגות הרגע.
הקצב הפאנקי מניע את "יש לך מזל שאת בלונדינית", הציני-אירוני, שיר שמוציא מיזהר אשדות חיוך גדול כשהוא שר "למה בכל זאת איתך נשאר".
"אל אש בהירה" על פי אוקוג'אווה – דואט עם אפרת גוש, הוא מסוג הבלדות הכתוב בלשון המסורת העממית (הפרש שמחפש תשובות אצל אהובתו) , מנגינת פופ סימטרית שמזכיר בעיבוד את "בית השמש העולה" של החיות. גם כאן – לאשדות לא דחוף להיות מוסיקאי עכשווי-עדכני. חוזר אל הישן והטוב, ממש כמו ב "אטלנטיס" – שיר געגועים וערגה אוטופיים במקצב ואלסי למקום מיתולוגי בעיבוד עשיר שיש בו קלטיות וגם ים-תיכוניות וגם מקום לצליל חשמליות תחושתי בסיום.
רגע החסד הגדול של האלבום – הוא שיר של יהלי סובול – "שמש סתיו" – שעל הנייר נראה כמי שראוי להישאר על בחלקתו המודפסת ולא להפוך למוסיקה, אבל אשדות הצליח לחדור למהות השיר, לתרגם אותו לצלילים שנוגעים במילים, מנגנים אותן נכונה.
רוח הביאה הביתה / רגע צלול/ כמו ציפור, / בין שיניו של חתול/ רך ודומם / ושכחנו לרגע לרצות/ הדירה התמלאה בנוצות
אין מה לתהות על הזמן שהלך לאיבוד/ או ברח/ יש לנו עוד הזדמנות / זה כתוב/ ברחוב/ על גדרות, / חלונות ופנים/ תסתכלי איך שהן/ זוהרות ברחוב/ מחרוזות מזכוכית/בשמש סתיו
הציפייה לשיר טבע המתחילה ב"רגע צלול" – הופכת לדימוי של אלימות,והמשכה אמירה פילוסופית ("אין מה לתהות על הזמן שהלך לאיבוד") עם קרן אור של תקווה בקצה המנהרה – בהזדמנות שלנו להתבונן בנוף שמסביבנו. סובול הפקיע את המילה מגבולותיה. הציפייה לשיר טבע הופכת לתמהיל של אווירה, הגות ונוף, ומה שנותר הוא משהו אבסטרקטי של רושם ותחושות.
צליל הפסנתר הג'ון לנוני נוסח Imagin בפתיחה מוביל את יזהר אשדות לנתיבי השיר הזה, מצליח לשדר האווירה, לגעת בו ברגישות בטון נוגה, ולהגיע נכון לקו הסיום – בחיתוך של הבית בשורה "ושכחנו לרגע לרצות".
בסיום, ואחרי שני "בונוסים" (דואטים שהוקלטו לייב עם רונה קינן ואמיר דדון) אפשר לסכם – מוסיקה בשביל יזהר אשדות אינה עניין של הרגל. הוא מחפש את רגעי הנצח, ובאחדים מהשירים נוגע בהם.

רשימת שירים: זוהר, התוכי פלובר, ערב בלי טלפון, יש לך מזל שאת בלונדינית, עניין של הרגל, אל אש בהירה (עם אפרת גוש), מאה, אטלנטיס, שמש סתיו תוספות: רגע (עם רונה קינן), תן לי קצת ממך (עם אמיר דדון)
לחנים: יזהר אשדות. עיבודים והפקה מוסיקלית:יזהר אשדות ומשה לוי.