האגדה והאמת

זוהר ארגוב – 25 שנה למותו

0/5

את ההערכה הגדולה לקולו, כמו גם למקומו בפסגת המוסיקה הישראלית הים-תיכונית קיבל זוהר ארגוב אחרי התאבדותו ב-1987, במהלך שהותו בכלא. האם היה זמר "מזרחי" במובהק? "ים של דמעות", שמציג את יכולותיו הקוליות המופלאות, שיצא כשנתיים לפני כן בחברת האחים בן מוש, אינו "מזרחי" – הוא נכתב שנים לפני שזוהר ארגוב הקליט אותו. מילות השיר נכתבו  על-ידי זמירה חן והלחן ע"י רפי גבאי כשיר ישראלי מערבי לכל דבר.
אבל היום מייחסים כל שיר של זוהר ארגוב ל"מוסיקה מזרחית", ממש כפי שמעצימים את המיתוס סביב מותו. מותו אולי הפך אותו לאגדה, אבל לא פאר את חייו. אני זוכר שקבעתי איתו פגישה בתום הופעה במסעדה בתחנת דלק בצומת מסובים. חיכיתי כמעט עד שלוש אחר חצות. ארגוב לא הגיע. אני יכול לתאר לעצמי מדוע .
 למחרת צלצלתי וצלצלתי, אך הוא לא ענה. אפילו לא טרח להתנצל.
העובדה שזוהר היה כבר אז  בשפל עמוק כתוצאה מהשימוש בהירואין, לא פגעה בהצלחת שיריו כ"בואי הלנה", "אמא", "מלאך שטן", "בדד" "הפרח בגני", "ים של דמעות" מאידך, הביקוש להופעותיו קטן בשל נטייתו שלא להגיע אליהן.
היום קראתי משפט שאומר: "האיש שהכניס את המוסיקה המזרחית לסלון של כל בית בישראל" (אבי שושן, Ynet). לא קונה. זוהר ארגוב היה זמר מעולה, אבל הוא לא יצר ז'אנר, כי ארגוב לא היה יוצר. "מוסיקה מזרחית" או "הזמר המזרחי" – פעם "זמרי הקסטות", היה בצורה הטהורה שלו מוסיקה בסגנון העדות היהודיות בארצות המזרח – שהתפתח לזרם של זמרים, שהמשיכו מסורות מבית אבא, שלוו בסיסמאות של "חזרה לשורשים" – ביניהם פרצו בגדול אביהו מדינה הייחודי, שנחשב גדול היוצרים של הז'אנר, זוהר ארגוב – נחשב גדול הזמרים של הז'אנר, לא היוצרים.
הזרם הזה התפתח לכיוונים מסחריים של פופ המולבש בקלישאות "מזרחיות" מלודיות, שימוש בנעימות יווניות, טורקיות, אבל עם דגש חזק על תבניות הפופ המערביות הנדושות ביותר, והתאפיין בטקסטים באנאליים.
בעיני "הפרח בגני" הוא שיר ישראלי מקורי הרבה יותר מ"בדד". מוסיקה מזרחית? גם ד"ר עוזי מלמד, כותב הלחן, מעיד כי השיר ("בדד") לא נכתב כ"שיר מזרחי". זוהר ארגוב הוא שהעניק לו את הצבע ה"מזרחי". אבל אצלנו כרגיל – "מוסיקה מזרחית" היא מושג פופוליסטי, שעושים בו שימוש נרחב ולא מדויק. כמעט כל שיר שיש בו שמץ של גוון מזרחי הוא "מזרחי" יהיה זה פופ יווני, או רוק טורקי.
פעם קראו לשירים האלה "בסגנון עדות המזרח" – הגדרה מדויקת יותר ללא ספק, שהרי ברוב המקרים מדובר מוסיקולוגית לא במוסיקה מזרחית אלא בתחושה "מזרחית" או במאנייריזם אקזוטי-פופ-מזרחי-ים תיכוני.
"בדד" הציג בעיקר זמר. פחות סגנון. ללא הביצוע של זוהר ארגוב, השיר לא היה מגיע כה רחוק. גם העיבוד של ננסי ברנדס, פופ בסגנון פסטיבלי סאן רמו, נתן לו דחיפה. מי שעדיין מחזיק בתואר "מלך הזמר המזרחי הישראלי" העניק לשיר עוצמות בעיקר בזכות הקול האותנטי ויכולת ביצוע נדירים. אין לזה שום קשר  ל"מוסיקה מזרחית", כי אם מדובר במוסיקה מזרחית, צריכים להגיע לשירים שזוהר ארגוב שר במרוקאית בהשפעת זמר כסלים הילאלי, ששר עם המאוול הטיפוסי.
 "בדד" הוא פופ מאוד פשוט יחסית לעיבוד היפה והמורכב של "הפרח בגני", שנשמע יותר אותנטי ומיוחד כשיר ישראלי חדש גם בטקסט המעוטר במכמנים לשוניים וגם בהשראת המוסיקה שאביהו מדינה ספג בסביבה בה גדל.
שורה תחתונה: מיתוס יותר מכסה מאשר מגלה. עם מיתוס לא מתווכחים. אבל גם כשמדברים בדמות (טראגית ככל שתהיה) כמו זוהר ארגוב, שהגיעה לקולנוע ולתיאטרון,  לא חובה לתת לאגדה להאפיל על האמת.

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות