אהבה שלא הוגשמה, שיר שחסרה לו מנגינה. מה היו האמנים עושים ללא החסר. החסר הוא שאמור למלא. הנקודה היא שהניסון לגייס את החסר ליצירה הופך שגרת כתיבה. געגועים לארז. הדמיון צועק הצילו. נשאר רק לחלום. המשפט "לאהוב אפשר" הוא ברירת מחדל מחרבת שיר. מדובר כאן על צורך שאין לו תחליף. לא עניין של "אפשר" אלא של אין דרך אחרת. אין ברירה. ב"אפשר" יש סבירות. לא החלטיות. הטקסט הזה אינו מצטיין במקוריות בלשון המעטה.
זעקה סתמית על הפתיחה מובילה אל שירה חזקה משהו. אם אמרה שחסר לה מנגינה – אז מנגינה יש. המקצב – היפ הופ מלודי עם גרוב יפה שדוחף אותה (את המנגינה). זה נשמע עכשווי, פוטנציאל של להיט. פופ מהוקצע, אבל השירה המחוספסת של שירה גבריאלוב נשארת קצת סול צעקני, אינה מחלחלת, שלא לדבר על מצמררת.
ארז כבר תשעה חודשים שלא נפגשנו / זה החום בתוך עינייך המילים שלא אמרנו/ זה השקט שצורם והאור הוא כבר כבה/ כשבחוץ עולה היום אבל השמש היא שקעה/ כי מהיום שבו נסעתי נשארה לי משאלה/ כששוב אפקח את שתי עייני אני אוכל לראות אותך / כי בלב נותר לי שיר שחסרה לו מנגינה/ אז ארז אל תלך רחוק ותן לי להיות שלך
כשהיום נגמר רק לחלום נשאר/ שוב לשאוף אוויר ולראות מחר / עוד לא מאוחר לאהוב אפשר/ רק לנשום אותך והצחוק חזר
כל בוקר אני קמה ואותך אני רואה מלטפת את פנייך מנשקת את ידייך ואז פוקחת תעיניים המיטה היא שוב קרה
רק בלב נותר לי חור שכבר מתחיל להיקרע
זה הדמיון שלי צועק הצילו/ לא מוצא תשובה / את החיים שלי עזבתי ורוצה בחזרה / אהוב יחיד הלב זועק אלייך מבקש סליחה/ אז בוא נשים הכל בצד ושוב נתחיל מהתחלה
כשהיום נגמר רק לחלום נשאר/ שוב לשאוף אוויר ולראות מחר / עוד לא מאוחר לאהוב אפשר/ רק לנשום אותך והצחוק חזר
