טיפ ממדריך ההצלחה ברוק המקומי: עשה יום הולדת לתקליט ישן. אם אתה אמן מצליח, יש סיכוי ששיחקת אותה סולד אאוט. אבל כדאי גם שתהייה ברי סחרוף, ושיהיה לך אלבום ששווה לחגוג עליו.
הגעתי לערב האחרון המפוצץ מתוך חמישה שחגגו 20 שנה ל"סימנים של חולשה" – אלבום שבזמנו לא היה הצלחה היסטרית. מי שדיבר על ניצחון הנוסטלגיה לא לקח בחשבון, שחלק מהקהל שקפץ בבארבי היה משהו כמו בן ארבע או שש, כשהתקליט יצא. שוחחתי עם בחור שהגיע מהדרום במיוחד לערב הזה. מבחינתו הוא "גדל" על "סימנים של חולשה", לא חשוב בן כמה היה.
אז גם אם הקדימו קצת את חגיגות העשרים (הוקלט ב-1993 אבל ראה אור בתחילת 1994) – אלמנט החגיגיות הוא בארצנו מפתח הצלחה. אבל כשמדובר ב"סימנים של חולשה" – יש יותר מסיבה אחת למסיבה. ללא ספק, אם להשתמש בקלישאות – פורץ דרך. הקדים את זמנו. פרץ גם פרץ. הקדים גם הקדים. נועזותו התבטאה ביציאה מן הקופסה. על מקוריות משלמים לעיתים ברייטינג מסחרי נמוך בטווח הקצר. בטווח הארוך, הוכיחו ערבי חגיגות העשרים – זה יותר ממשתלם.
משהו על התקליט ההוא: לי הוא נשמע בזמנו כמו נעשה תחת השפעה, הזוי, פסיכודלי, סוראליסטי. ברי סחרוף ורע מוכיח, שותפים ליצירה, הלכו על הפקת סאונד עדכנית ועשירה, אלמנט כמו מזרחי, אפקטים של מכונות סאונד, צליל דאנס תעשייתי, פסקול שמשגר התרחשות, ללא אתנחתאות בין רצועה לרצועה, ככלל זה אפילו נשמע לי אז יומרני. היום – ממש לא. סחרוף שכתב טקסטים אחדים בשיתוף עם דן תורן , נכנס עמוק לאווירה הזו, ופחות הלך על רוק ישיר יותר, על אמירה בוטה כמו ב"סיפורים מהקופסא" שיצר עם פורטיס. סחרוף חיפש את עטיפת הסאונד האקזוטית. השירים היו משל לאפוקליפסה אישית עכשיו. הוא שר "אולי זה סוף העולם" ב"הזיות", חזר אל ראשיתו של האדם, אל הקוף בשיר "אם הייתי יכול". ניסה גם משל ונמשל על "נפתלי הדג" שרוצה לחזור אל הים, כי קשה להיות בן אדם.
זה דיסק של צליל מיוחד, לא שיגרתי בנוף הרוק המקומי, כתבתי אז בביקורת על התקליט: "יתכן שהפקת הצליל היא לעיתים עלה תאנה לערוותה של אמירה קלושה, בלילי משפטים, יומרה פסיכודלית בעניינים של ניכור, פחדים, חוסר תקשורת, טירוף, עד שלפעמים לא ברור על מה הדרמה. מצד אחר, למרות היומרה, יש במוסיקה אלמנטים סהרוריים ממגנטים. אחרי שחרשת הדיסק שלוש ארבע פעמים, אתה מגלה גם רגעי קסם, שהם חזקים אף מלהיט כזה או אחר".
על הבמה ניגנו חברי ההרכב המקורי שהקליט את האלבום: המתופף רע מוכיח, ג'וני שועלי וגידי רז, ואילו את בסיסט ההרכב המקורי עודד שכטר החליף תם מוכיח. ברי סחרוף הוא ברי סחרוף. הכריזמה קיימת גם ללא מילה אחת לקהל. תודה אחרי כל שיר. זהו. אפילו עיניו לא בקהל אלא בגיטרה, במה שמתרחש על במה. אבל די בחיוך קטן כדי לחוש אותו. לקראת סוף הערב גם הוא נסחף ברוח הפרצים החזקה של "כמה יוסי" ,שפתח וסיים את ההופעה.
רע מוכיח בעמדת התופים – דומיננטי לא רק כאיש ההקשה, אלא כמעט בכל מרכיב מוסיקלי. אחרי הכל ב"סימנים של חולשה" היה לו חלק משמעותי. הוא הפיק מוסיקלית מכל בחינה אלקטרונית. השימוש באלקטרוניקה (סמפלר, מחשב) לצד גיטרות רוק בלט מאוד בהפקה המוסיקלית של הערב הזה, סינרגיה שהיה בה אלמנט מאוד חזק של מוסיקת דאנס לצד הרוק.
גם אם אינני מתלהב מטרמינולוגיית ה"חגיגות" לאלבום – זה היה אחד מערבי הרוק המורכבים והחזקים ששמעתי ברוק המקומי אי פעם. למעשה – שדרוג משמעותי של הצליל המהפכני שסחרוף ומוכיח יצרו בתשעים. מתוך הכאוס התרבותי של אז – צמחה מוסיקה רבת שכבות מענגת. ובמילים פשוטות: "סימנים של חולשה", אלבום אולפן במובהק, קם לתחייה בצורה מפוארת על הבמה, כאילו נולד מחדש.
ברי סחרוף – "כמה יוסי" בהופעה
שירים: כמה יוסי, רעש לבן, הזיות, תני לי מקום, חבל שאת לא, אם הייתי יכול, בשבילך, נפתלי הדג, מידבר, הדמעות של ליל, רגעים, עמוק בקצפת, גליה, רוח חדשה, כל הפיל, אינני אוהב אותה, Children, כמה יוסי.
צילום: מרגלית חרסונסקי
