ישראל גוריון "קורא" את מחשבותיו של הקהל: "אתם בטח שואלים מי כאן הבן של בני אמדורסקי". אז נכון שמפרידות כמה שנים בין הבן של בני ובין בן זוגו ל"הדודאים", אבל אצל ישראל משתובב, כמו תמיד, הילד הנצחי. גם הליצן. הוא מסרב להתבגר, והוא צודק. למה להתבגר כשאפשר להצעיר?
בהדרן הוא שר "הבאתי לך בוטנים" לפי ז'ק ברל, ואז הבנת, שהבן של בני הרבה יותר רציני מבן זוגו להדודאים, ומי הוא כאן המבוגר האחראי.
כשישראל גוריון אינו מצליח בקטע פריטה (הפתיחה ל"אשכולית"), הבן של בני יודע איך לא לוותר לו. השיר הזה יבוצע ביי הוק אור ביי קרוק – כי המעמד מחייב. לא לשכוח הקהל ב"הבימה" התכנס לכבוד השקת דיסק חדש. ישראל לא יקבל שום הנחות אצל אסף.
הדודאים גרסת 2013 ("ישראל גוריון ואסף אמדורסקי שרים הדודאים") אינם מבשרים מהפך. תשאלו איך זה שהרוח הזו עדיין נושבת בחוזקה 56 שנה אחרי שהוקם הצמד? תקשיבו לשיר החדש שישראל כתב "בואי בואי כלה", ותבינו כמה אפשר לשמר את הרוח הזו, בשפה, בצלילים. חוץ מזה, רבים במקומותינו – מחוברים מאוד לשירי השירון הנצחי. רוקדים אותם במעגלים, שרים אותם בחוגים. "ערב של שושנים נצא נא אל הבוסתן מור ובשמים ולבונה לרגל מפתן". או: "החליל הוא פשוט ועדין וקולו כמו קול של הלב"… יש לכם בעיה עם זה? תן לשירים טוויסט קל  – צליל הבס של אסף חכימי שפותח את "טיול לילי", רוח קאנטרי המנשבת ב"במסילה לבאר שבע", צליל המנדולינות של בנות שפיה. לא עיבודי מהפך, לא הפקה נועזת – והכול בסדר. רוח הדודאים נושבת קלילה, הבן לא יפגע בה, כי הטון של האב עדיין נושב בעורפו כרוח קודש, וכשאסף שר, נדמה לפעמים שהוא אינו יכול להתנתק.
תזכורת. בני אמדורסקי וישראל גוריון, "הדודאים", שיצאו לדרך ב-1957, היוו אטרקציה קולית שמשכה את מיטב היוצרים, פזמונאים, משוררים, המלחינים והמעבדים עד יומו האחרון של הצמד ב-1994, כאשר בני נפטר ממחלת הסרטן. הטנור והבריטון חברו להם יחדיו בהרמוניה שיצרה צבע קולי אקסקלוסיבי, שאפשר להם למתוח את הרפרטואר לקשת מרהיבה, להיות אקלקטיים. לשיר בלדה אירית, רוקנ'רול, קאונטרי אמריקני, נעמי שמר, משה וילנסקי, יוחנן זראי, חנן יובל, קובי אשרת ולהישאר לחלוטין "הדודאים".
את המהדורה הראשונה של ישראל ואסף להדודאים ראיתי בצוותא באוקטובר 2009. אצל אסף זיהיתי איזשהו צורך אמיתי לשחזר את השירים שאביו שר, ודווקא מהנקודה שהוא כבר עומד בזכות עצמו כמוסיקאי, שעשה כברת דרך והגשים דרך מוסיקלית ברורה משלו. וגם הפעם – אולי הזדמנות האחרונה לחבור לאיש ששר ובילה עם אביו 35 שנה. לא משימה פשוטה: אסף אינו בטבעו זמר מיינסטרים של שירי ארץ ישראל, ויותר מזה – צריך להתייצב מול הבריטון הנדיר של אביו, שהוא בלתי ניתן לחיקוי.
הבמה פשוטה, אפילו מעט קרה, הנגנים המלווים ותזמורת המנדולינות מרוחקים מהזמרים. אפשר היה לעצב את הערב מעט יותר "קברטי".
פרט לכך כמעט הכל נשאר כשהיה, ואולי מוטב שכך – להשאיר את שירי הדודאים בפשטותם היפה, בקווי המתאר הראשוניים, לנסות להעניק לחיבור בין אסף וישראל רעננות מסוימת, ומבחינה זו – השניים עושים את זה בחיוך בהומור, וגם מתוך אהבה אמיתית לשירים, בטח בלי יומרות להמציא את עצמם מחדש.

שירים: החליל, שיירת הרוכבים, בשדות בית לחם, שערך הארוך נערה, טיול לילי, אשכולית, אבינועם, מארש הדייגים, דרך הטבק, , במסילה לבאר שבע, שדמתי, בואי בואי כלה, כיבוי אורות, ויחזקם, מה למדת בגן היום, העולם בשחור לבן, קרב הראל, ערב של שושנים, תפוח חינני, שיר הנוקדים, אני גיטרה

צילום: מרגלית חרסונסקי

 ישראל גוריון אסף אמדורסקי – ראיון