הכביש המהיר מחזיר לדרכים הישנות של רובס. לקודם שלו הוא קרה "מתחיל מחדש". כאן הוא חוזר להרבה ישן. דבר אחד אפשר להגיד על דני רובס נכון לעכשיו: דברים קורים בזמן נכון. נפתחה עוד דרך אל האושר: הקהל לא מחפש חידושים והפתעות די לו ברוח חמה וידידותית שתשוב מן העבר, כדי להצטרף בשירה. אוהביו-מעריציו אינם צריכים סערות ומהפכות. הם מחפשים את רובס של פעם. השער הישן נפתח בדרך אל האושר.
וזה כמעט בדיוק רובס מפעם שמרגיש כמו התחלה חדשה לפי ההתלהבות בשירה, אותם מפתחות/ סולמות מוסיקליים – מלודיה, מקצב, הרמוניה. טון. הנשמה שגואה ברגש חם.
בהשוואה כנראה לא הוגנת להביטלס, מושא הערצתו, שהמציאו את עצמם מחדש מדי תקליט, דני רובס  ממשיך להתרפק. אחרי עשרים וארבע שנים מאז האושר ההוא פוגש כמעט את אותו הדני רובס.
רובס טוב במה שהוא טוב. די לי בארבעה חמישה שירים בדיסק הזה כדי לחזור בהתלהבות לדני רובס הישן והטוב. הרומנטיקן הבלתי נלאה. תקשיבו לטון המתגעגע של "נוסעת בעקבות האהבה" בליווי כלי מיתר מרככים ומלטפים. "אני בא הביתה מהלילה" בליווי אקוסטית בודד. גם "דבר לא קרה" "מכתב קטן" ו"זה לא אני". רק רובס יכול לשיר ככה את שירי האהבה שלו. צריכים להודות: היום הוא שר את השירים טוב יותר מאי-פעם, בטח את הגרסה החדשה המלהיבה ל "לא נרדמת תל-אביב". מה שבטוח: הוא אינו מפסיק להתרגש, כמו שהוא שר בשיר הבונוס – "אני לא מפסיק להתרגש ממך". ולהיות מאוהב מחדש כמו שהוא נשמע בשירים האלה – לא משימה פשוטה.