דווקא התקדם, יהורם גאון. לחבור לעמיר בניון – התקדמות. יש אפילו מקום לשמחה. זה כאן ועכשיו. האוצר שמעבר להר – זה עתיד נסתר, שתמיד יוביל לאותה מסקנה שלא הגענו לשום מקום, שהדרך עוד ארוכה.
שיר של אמונה עם תקווה. להבדיל מהסיפור המקראי, לפיו האל מתקדם ביצירה מיום ליום, לא כך מרגיש דובר השיר ביחס לעצמו עם חלוף הימים. לדבריו – לא התקדם לשומקום, והדרך אפילו לא בתחילתה. אבל למרות זאת, אינו מוותר על האמונה, כך שאם משהו טוב-שמח מחכה לו, הוא יתמקד בו כשיגיע ל"שם".
בבית השני הוא פונה, מן הסתם, לאל שיחזק אותו, כי עייף מן הדיבורים. באופן פרדוכסלי, העולם נברא ע"י האל באמירה ("ויאמר אלהים – יהי אור ויהי אור"). לעומת זאת, בני האדם צריכים לעמול קשה (כנראה בגין החטא הקדמון). הדיבורים לא יובילו אותם לשומקום. הדובר בשיר מבקש להיות בדרך להגשמה, במעשה. והנה, משהו בכל זאת קרה – הוא כבר "עף לכל הכיוונים". החל בדרך כבקשתו, אבל האמת (האוצר) עדיין נמצאת מעבר להר, והדרך עדיין קשה.
יהורם גאון? דווקא לא התעייף. הייתה לו סבלנות. שבע עשרה שנה המתין, מאז יצא אלבומו האחרון. האם אפשר לבשר על פריצת דרך? יורם גאון אחר, נועז יותר? מנגינתו של עמיר בניון מחבקת את גאון חיבוק אוהב, גאון מחבק אותה בחזרה. אין חיבור של ניגודים. משלימים זה את זה.
בקומוניקט, שהגיע עם השיר כתוב, שהעיבוד מעניק לשיר "ניחוח שאנסוניירי". לא יודע מה זה. ניחוח צרפתי? אני הייתי הולך על יהורם גאון הישן והטוב. לא עף רחוק מכאן (אפילו לא לפריז), לכיוון אחר…

ויהי ערב ויהי בוקר/ יום אחד ועוד יום ועדיין/ לא התקדמתי לשום מקום/ הדרך ארוכה היא ועדין לא התחילה/ בין ויתור לייאוש יש שמחה שמחכה שם לי/ שאשמח רק אותה.
תן לי כח עייפתי מלחשוב כל כך הרבה/ עכשיו אני רוצה לצאת, לצאת לדרך/ תן לי כח עייפתי מלדבר כל כך הרבה/ עכשיו אני רוצה להיות , להיות בדרך.
ויהי ערב, ויהי בוקר/ יום אחד ועוד יום/ ואני עף לכל הכיוונים/ אך עומד על מקומי, מקומי המוכר/ שם מעבר להר יש אוצר שמחכה רק לי/ שאגלה אותו.