ב"כלות הקול והתמונה", שיר אחרון בערב, ראיתי קהל שר במלוא הגרון כאילו זה המנון עם. והוא לא.  יזהר אשדות שר על כוכב מתוסכל, שגילה כי הכוכבות היא משהו שטחי (עדת מעריצות, סלברטיות) וכי בפועל הוא אינו תורם שומדבר לזולת. אבל השיר הדרמטי הזה כבר הופקע ע"י העם המזמר כחלק מפס הקול של השירה הקולקטיבית, מצטרף לשירים אחרים של יזהר אשדות שכבר התנחלו בשירון הלאומי.
הוזמנו להשקת האלבום החדש: Solo.live. יזהר אשדות והגיטרה. כך התחיל הערב. במה קטנה במעין רחבה פתוחה שהרחיקה את השולחנות הראשונים אחורה, ארבעה שירים – יזהר והגיטרה בישיבה. הוא שר "אור משוגע", "חצבים פורחים", You've Got To hide של הביטלס, "איש השוקולד". בשיר החמישי "רגע" ראינו את צוף פילוסוף עולה לבמה ואחריו כל החבורה. בהמשך יצטרפו הנגנים מ"ריקוד קטן", הערב האירי.
הופעות הסולו ללא להקה החלו לפני שלוש שנים. רק יזהר והגיטרות. התאהב גם בקונספט הזה: לטשטש את הגבול בין במה לקהל. מפגשים בלתי אמצעיים וישירים, שהולידו גרסאות ייחודיות לשירים שלו.
אחרי הערב הזה אני בוחר בגרסה האקלקטית של זאפה מאי 2013. כלומר – כל הגרסאות. אירי, רוק, שנסון, פופ, תסלם. בישיבה, בעמידה, אקוסטי וחשמלי. מה שדומיננטי בכל זאת? האוריינטציה הקלטית שהתפזרה לאורך הערב. מה שיותר דומיננטי – השירים של יזהר. קלטיות היא לבוש מוסיקלי. מעניקה ניחוח אתני, אבל במהות אשדות הוא יוצר וזמר שמחפש איך לא להשתעמם = לא לשעמם. מסרב להעביר את הערב שלו ל"טייס אוטומאטי".
הקלאסיקה נשארת, והשירים עוברים הלאה, מעין אוטוסטראדה מאוד בטוחה, כיוון מוכר, גם הנופים המוסיקליים אינם משתנים. יש שיגידו סוג של התקבעות, ממשיך לנוח-נוע על זרי דפנה נוחים מאז תיסלם ועד הסולו לייב, הרכב קבוע שממשיך לרוץ איתו שנים, שירים "בטוחים", החנפה בגדול לקהל.
אז נכון: יזהר אשדות נע בנתיב המשכיות בטוח. סך כל חלקיו הנגישים, המתיידדים בקלות עם המאזין, כולל שירים יותר "כבדים" ("הירושימה שלי") מזלו שגם בנתיב הזה, אחדים מהשירים שלו ממשיכים לרגש, ללא שום קשר לניואנס מוסיקלי כזה או אחר. הקהל בא לכייף, וקיבל את כל שחשקה נפשו בערב ארוך שהכיל כמעט כל להיט מבוקש באוריינטציה רוק-פולקלוריסטית-אירית, בהפקה מוסיקלית מהוקצעת שהכניסה את המופע להילוכים מוסיקליים גבוהים.

שירים: אור משוגע, חצבים פורחים, You've Got To Hide, איש השוקולד, רגע, אל אש בהירה, הבלדה על, יש לך אותי, ריקוד קטן, Eric ana the angels (אינסטרומנטלי), מלך שלי, תוכי פלובר, שמש סתיו, צילו של יום קיץ, תני לי קצת ממך, ערב בלי טלפון, מה תאמרי, הגשם ירד, מתאהב הדרן: נועה של הים, התחלות, הירושימה שלי, ככלות הקול והתמונה.

נגנים: צוף פילוסוף – בס, חליל אירי, רן עפרון – קלידים, גיטרה אקורדיון, שי ברוך – תופים וכלי הקשה, אהוד נתן – בוזוקי אירי, חליל, תוף בוהראן. דינה לוריא – כינור.

צילום: מרגלית חרסונסקי