די, שיפסיקו לחפש את לנון אצל מקרטני. בכול אלבום חדש הוא חוטף על זה שלנון לא קיים אצלו. שהוא לא מביא את ההמשך ל"סרג’נט פפר", "אייבי רוד" ו"לט איט בי". האמת: לא לנון הייתה הבעיה של מקרטני, אלא קסמו – שלעיתים פג.
אם הייתי צריך לבחור היום את הטובים בין אלבומי הסולו שלו, הייתי הולך על RAM (1971) ועל Band On The Run (1973) וכן, גם על החדש, "כאוס אנד קריאיישן אין דה בקייארד", לטעמי המקסים ביותר בין כול אלבומי הסולו שלו מאז הביטלס.
אלבום סולו מס. 20 מאז הביטלס, יוצא כמעט ארבע שנים אחרי "דרייבינג ריין" , ומקרטני חוזר הביתה, למקורותיו. הוא בעצמו ניגן במרבית הכלים, מה שמזכיר את אלבום הסולו הראשון שלו "מקרתני" – בס, תופים, קלידים, גיטרות וגם כלים פחות קונבנציונליים כהרמוניום ופלוגלהורן.
בשישה-שבעה שירים, זהו מקרטני שרצינו לשמוע, גם בהקשר של געגועים לביטלס, אבל יותר כיוצר שמעיינותיו היצירתיים מפכים מחדש. בגיל 63, מקרתני נשמע 33. חוזר להרמוניות קוליות מתוקות מוכרות, לתחכום מלודי, לא בכול השירים, אבל בשביל האחדים – אסור להחמיץ את הדיסק הזה.
ואם מדברים על געגועים – בשירFriends To Go מקרטני מעלה באוב את רוחו של ג’ורג’ האריסון. האריסון קיים בשיר הזה.
הבחירה בנייג’ל גודריש, שעשה עבודות לרדיוהד, כמפיק מוצלחת. גודריש ידע להוציא ממקרטני דברים שכבר לא ציפינו לקבל ממנו.
מקרטני ממוקד הפעם ביצירתיות אותנטית. גם כשהוא חוטא בנוסטלגיה ב"תה אנגלי", זה לא נשמע פסטורליה אולד פאשן. יש בשיר יופי פנימי שמקורו בגנים של הביטלס. הזכיר לי את "כשאהיה בן 64".
וכבר מסתמנות כמה קלאסיקות, כמו השיר הפותח "פיין ליין", וגם "מבטיח לך ילדה", ושירים שקטים ומהורהרים יותר כמו At The Mercy, "יותר מדי גשם" (איזו מנגינה) , "נסיעה ליריד ההבלים", "רכות מסויימת", "זה לא קרה בעבר" (רומנטיות קסומה) ועוד אחד שובה באמת Jenny Wren שמזכיר מאוד את "בלקברד" ומראה שסר פול עדין מסוגל להוציא מנגינות שאינן נופלות מהקלאסיקות הגדולות שלו.
מי שמחפש את מקרטני מודל 65-70 במקרטני מודל 2005, שיקשיב 3-4 פעמים, יש יותר מסיכוי שימצא את מבוקשו. . זה פול מקרטני הכי ביטלסי שאפשר לקבל היום, על כול המשתמע.
