שלום חנוך שר על זיכרון חוזר, תחושה פנימית – כאילו התנסה כבר בעבר במצב העובר עליו בהווה. למראית ה – דז'ה וו, הוא מצב של-לכאורה, של-כביכול. היה-לא-היה. השחייה במרחבי הזמן מולידה לעיתים לשנייה או שתיים את ה"מראית" הזו, שיכולה להתפרש גם כגעגוע מתוק, אשליה או נוסטלגיה. גן העדן האבוד של שלום חנוך הוליד מנגינה נוגה מאוד, שאכן מצליחה לגעת באותה תחושת Deja Vu, להנציח משהו.
זה כוחה של המוסיקה, שברגע מסוים היא מגיעה כרוח, שאם לא תעצור אותה, היא תחלוף לבלי שוב. שניות ה – Deja Vu הונצחו והולידו אחת מהמנגינות היפות של שלום חנוך, חפה מרוק, ראשונית, תמה, מיוחדת. שמעתי דואט של השיר – אהוד בנאי ושלום, והנה מתברר כי ה – Deja Vu, הגיע גם לאהוד, והטונים המחוספסים שלו, הנגיעות הים-תיכוניות העבירו את השיר אליו. הוא חש את התחושה. חזר אל גן העדן האבוד שלו.
אל גן העדן האבוד אני חוזר/ אל תוך השקט הקרוי – נוסטלגיה/ בדלת זו אני עובר אל מרחבי הזמן/ אל עלומי ואל חושי/ אל שביל עפר, מחוץ לכפר/ אל קרבתך אלי/ באור הלילה הכסוף, אהבת חיי
את היית לי…
למראית ה-דז'ה וו/ למראית ה-דז'ה וו
כי מי ידע מה מציאות ומה חלום/ ומה אמרנו שמחר ומה היום/ כמו עבר אשר עבר/ ושוב הוא כאן, על אף הזמן/ אשמורת, בגורן/ קוראים אלי לחזור אל/ ארץ נעורי, הו אהבת חיי/ את היית לי…
למראית ה-דז'ה וו/ למראית ה-דז'ה וו
צמרמורת, סחרחורת/ היה או לא היה/ כה מתוקה האשליה – נוסטלגיה
את היית לי… למראית ה-דז'ה וו/ למראית ה-דז'ה וו
שלום חנוך אהוד בנאי – Deja Vuשלום חנוך אהוד בנאי – Deja Vu
