אז מה רוצה רז שמואלי? נראה כי לא החליטה אם הבדידות קשה לה (אף אחד לא מחפש אותה כמו במשחק מחבואים) או שהבדידות עדיפה עליה על פני האופציות הקיימות, כלומר – לא הייתה רוצה שימצאו אותה, או בלשון המטפורית של השיר – שהרחוב יהיה עיוור. הרכבות שאינן מגיעות מרמזות בכ"ז על אנשים שהיא הייתה רוצה לתקשר עימם – והם אינם מגיעים.
לא מצאתי יד ורגל בטקסט היומרני-מבולבל הזה, אבל רז שמואלי בכל זאת מצליחה להביע תחושת מועקה,  שככל הנראה יושבת על מצב פרדוקסלי של רוצה-לא רוצה. קצב מיד טמפו לוקח לשיר אווירה חורפי צבוע בקול אלט אקספרסיבי, שבשלב מסוים, במנעד הגבוה, מזכיר את קולה של נינט טייב. הכאב מגיע למרות שהטקסט מעורפל אפילו סתמי, ויש תחושה של דרמטיזציה מאולצת משהו.