גם בשלישי שלו, מקריי מספר סיפורים כואבים על פרידות, בטון שבריר-מתייסר-מלנכולי, מעין אלבום שנשמע כמסע רחמים עצמיים. למזלו, הטונים האלה משכנעים שפיו וליבו שווים. הרגשות אצל מקריי כנראה נמצאים בגאות מתמדת, אחרת קשה להסביר איך הוא סיים להקליט אלבום שלם בשלושה שבועות. הוא מזכיר פה ושם את דמיין רייס. לשאלה האם האלבום האקוסטי-רוקי הזה טוב מהקודמים שלו, אין ממש תשובה. זה אלבום מספיק טוב, נוגע ומגיע, מתוזמר ומלודי להפליא, רגשני אך לא שמאלצי.
