דודו טסה וגרמניה. מה לו ולגרמניה? זה לא הוא שבחר גרמניה. זו היא שבחרה "לנשום את גרמניה", ויש לו בעיה קשה עם בחירתה. טון קולו הסעור משדר טראומה. הצילום השחור שהגיע עם השיר אומר הכל (מי הצלם?) למעשה, השיר עוסק במשבר יחסים בינו ובינה. היא החליטה לחתוך – לעבור לגרמניה (לאחרונה נודע שקיימת שם קהילה גדולה של צעירים ישראלים, אמנים בפרט) הוא כואב את הריב, כי היו לו כוונות לקשר ארוך, כזה שנובע מאהבה גדולה, אבל התובנה הקשה שזה מצב נתון, מדירה שינה מעיניו.
המחשבות הופכות את הלילה ליום, אינן נותנות מנוח, משדרות שהיא אינה מבינה את מה שהוא מבין – "את לא יודעת לאן את רוצה להגיע" – זוהי גרמניה שהוא אינו אוהב.
נראה שהשימוש ב"גרמניה" מעצים את הכאב. נכון, עדיין הקונוטציה המוכרת מגרמניה ההיא, מהשואה, למרות שהדור הזה גדל על גרמניה אחרת. אבל מבחינת הכותב, גרמניה היא בעיקר מטפורה לשבר, לבריחה, לכישלון הקשר. כלומר: גם אם האישה שאיתו הייתה בוחרת בריטניה, מן הסתם היה חש לא פחות קשה.
הטון – מקונן. מביע את כל עוצמת השבר. המנגינה, הקצב, העיבוד המורכב (מיתרים אקוסטיים, גיטרות חשמליות, אפקטים אלקטרוניים) ובעיקר השירה המתכוונת-נואשת מעצימים את הדרמה האישית. באמנות כמו באמנות, לא נוגים לעמת יצירות עם מציאות (האם הסיפור אמיתי?), אבל לפי היצירה הזו – טסה חווה את השתיקה שלה בכל גופו. אין מרחק של מילימטר בין פיו וליבו, וכדי לחזק את האמירה, הוא מסיים את השיר בדיבור "ואני לא אוהב את גרמניה, לא אוהב". לא ממש חשובה המציאות, כי אם יש משהו כמו דוקומנטציה של תחושות – זה השיר הזה.