מופע, זאפה ת"א

אקו והבאנימן

0/5

אז למה בדיוק ציפינו מהבאנימן? שישחזרו את ימי תור הזהב של הגל החדש הליברפולי מסוף השבעים, תחילת השמונים? להקה גריאטרית שעסוקה בלהתרפק? שיעשו קאמבאק בגדול? שיגלו את עצמם מחדש?

לא זה ולא זה ולא זה. קיבלנו בדיוק את הלהקה הזו כפי שהיא צריכה להישמע. לא פחות, לא יותר, כולל החומרים שהשתמרו במצב טוב מאוד. הזמר איאן מקאלך והגיטריסט וויל סרג'נט שלצידו שכבר סגרו 27 שנים זה לצד זה מראים שלא מדובר בלהקה של קשישים מגלומנים שהמציאו את גלגל הרוק. מצד שני, השנים עשו להם רק טוב.
כול הדברים הטובים שלהם הגיעו, גם חדשים מהאחרון Siberia. קיבלנו רשימה נהדרת מ-Coming Up דרך Stormy Weather, Seven Seas, Scissors In The Sand, The Cutter, Un The Margin, Dancing Horses, וכמובן,את אחד הלהיטים הגדולים של הפוסט פאנק The Killing Moon.
בסוף השבעים, הבאנימן סווגו כלהקת רוק גותית, מהסיבה הפשוטה שהמוסיקה שלהם הייתה קודרת ואפלולית. גם חיצונית הבחורים בלהקה לקחו את הדימוי ברצינות והופיעו בשחור מכף רגל ועד ראש, כשהם משדרים ניכור ומוזרות.
מי שנשאר בשחור ובמשקפיים כהות זה מקאלך. לעומת סרג'נט שהשנים עשו בו את שלהן, מקאלך נראה הכי מקאלך שאפשר. ליתר ביטחון, הוא דאג גם שיהיו כמה פחות ספוטים על הפרצוף שלו, אולי כדי להסתיר דברים שלא כדאי להראות, אבל מה שחשוב בעיקר שהוא עדיין משכנע באותו סגנון פיוז'ני שמזכיר לעיתים את ה-Smiths ולפעמים את ה-Doors. משהו קצת השתנה-התרכך בקולו, הוא שר טיפה נמוך יותר, אבל זה ממש נשמע בסדר, נוגע, מגיע, מחלחל.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות