הצעה: בואו נבטל את ההפרדה בין מוסיקה ישראלית ל"מוסיקה מזרחית" או זו הקרויה – "הז'אנר הים-תיכוני". יש מי שממשיך להוביל את המגמה הזו לצרכים מסחריים, שאינם מעניינים את כותב שורות אלו. יש מוסיקה ישראלית אחת בעלת השפעות שונות, מהפופ והרוק המערביים, דרך הבלקן ועד מוסיקה הערבית והתימנית.
תקשיבו לשיר הזה. מבחינת השפה – לא תמצאו כמוהו אצל רוב המבקשים להימנות על "הז'אנר". יעיש כתב בשפה שאינה שכיחה אצל מרבית משרבטי אינסטנט-אהבה. הוא לקח את הבדידות והעניק לה תכונות אנוש,  אייר וצבע את תחושות צער הבדידות במראות כדי ליצור חיבור לתהליך היצירה עצמו – "בשעת דממה וסער אני סוער אל הדמיון".
מוסיקלית, זה נשמע פשוט יותר. יעיש עושה שימוש בקונבנציות "מזרחיות" בעיקר בעיבוד (צליל הגיטרה החשמלית), הסלסול הטבעי שמתעצם. אם בדידות היא קונוטציה לצליל עצוב, הרי השיר לובש שמחת חיים. הקונטרסט הזה נחמד. יוני יעיש הוא מהיוצרים היותר אותנטיים במוסיקה הישראלית המקומית בשנים האחרונות, ואל תנסו להדביק לו את "המזרחי" הזה. הוא יחיה בשלום בלעדיו.

צולל בתוך השקט ושוקע בעצמי/ המחשבה הרתה שלכת וחסד אין-סופי/ דמדומי עצבות ואושר נוגנים את המראות/ על הצער והבכי אני דוהר אל הבאות
כי הבדידות הייתה לי לבית והבית היה לעיר/ בתוך מדבר גדול בנתה לה שביל וקיר/ הבדידות עייפה מלכת עגנה היא בספק/ על משבריה וגליה בגוף זועק.
לב שקוף בתוך השקט מתמזג עם השקיעה/ בסירה טרופה באופק נצבעת הדמעה/ תתרומם מתהום הנפש עד קצה ההיגיון/ בשעת דממה וסער אני סוער אל הדמיון.