צערו של יענקל'ה רוטבליט חלחל לליבו של מיקי גבריאלוב. הלחן, הטון משדרים את עומקו. האם לגיטימי לייפות את העצב? הדיכוטומיה הזו קיימת בשיר הזה. הכאב קשה, הצלילים , גם כשהם אינם מביעים שמחה, יפים בעצבותם. גבריאלוב ייפה את העצב. העניק לו טעמים אקזוטים. הוא שלח את הלחן לידידיו המוסיקאים בטורקיה. הם הוסיפו את חלקם. גבריאלוב בישל. יצא תבשיל מפולפל. קול התפילה המצמרר של מחטף דאמיר. צליל הניי של טורקר דילאטיר שמוסיף קו עצבות.
עברית יפה חוברת לטעמי המזרח מעודנים, אם תרצו – תרכיז מוסיקת עולם של מוסיקאים שיוצרים באוריינטציה של מכנים משותפים. התוצאה שובת לב.

אהובתי, רחקו ממני עינייך / עוד מעט ואשכח מה צבעיהן / עוד מעט ותאבדנה לי פנייך
אני שבאצבעותיי רשמתי את תוויהן / מה אעשה, מה אעשה, בידי
אהובתי, בחדרי מתארח הצער / והעצב מדפק לו על דלתי / עוד בי סתיו גם כשהאביב בשער
אני שלשמחה תמיד קראתי אחותי / מה אעשה, מה אעשה, ביגוני
אהובתי, את הלכת ואני לא יודע / איך יבוא לב שבור על תיקונו / את קולך שוב אינני שומע
אני שבכל מאודי נעניתי לניגונו / מה אעשה, מה אעשה, בלי ניגון