בשלב מסוים של הערב מנסה ברוזה להיטמע בין אנשי הקצב, מתיישב איתם על הרצפה כדי לתופף בהנאה גלויה. זה רגע סוחף של אינטרקציה בין הזמר למיומנה. אבל זה כמעט רגע בודד.
בכול שאר חלקי הערב, מחפשים ברוזה ומיומנה סיבות, תירוצים ודרכים להתחבר. פעם זה מגיע מהשיר, פעם מהקצב, פעם מהסגנון.
באין סיפור מסגרת, לא תמיד ברורה מהות הקומבינה הזו. הערב מנסה לגעת במחזמר, אבל לא מגיע גם לזה. ברוזה ומיומנה עבדו קשה כדי למצוא את האילוסטרציות הנכונות לשירים, להתאים את השירים לתיאטרון הקצב והמחול של מיומנה, כדי שהחיבורים יהיו כמה שפחות מאולצים, רופפים או מלאכותיים, לא תמיד זה עבד.
ברגעים מסוימים ברוזה הסתובב על הבמה כנטע זר, ומה שהתרחש נראה כמישמש מבולגן.

איכשהו הקצב המשותף למוסיקה ולכוריאוגרפיה של מיומנה, הקלילות והוירטואוזיות, ההומור וקריצת העין שהגיעה עד ליצנות בסגנון הסרט האילם – הצילו את המצב והובילו את הלהקה וברוזה אל הקלילות הבידורית היותר מנסבלת.
אם יש מוטו לערב הזה, הוא קיים בסלט מוסיקת עולם אופנתי, צבעוני תוסס וקולח בשילוב בין תנועה, קצב ושירה.
"סניוריטה" קיבל קצב אפרו קריבי, אחר כך עברו לשאו של להקת פלמנקו עם רקדנית, גיטריסט ומוחאי כפיים + כינור, ובהמשך – מוסיקה מזרחית עם רקדניות בטן, קצב דרבוקות, מופע רגאיי-DUB, סמבה ברזילאית עם ריקוד הקפוארה. מוסיקה אפריקנית. מישמש.
הדינמיקה, הרעיונות הבימתיים והקצביים של מיומנה, ההומור שמתלווה לקטעים הם עדיין האטרקציה. השתלבותו של ברוזה נעה בין גימיק מאולץ לקומבינציה בידורית מוצלחת. בסך הכול, ברוזה נהנה מהשילוב, ואם מדברים על ג'סטה הדדית, הרי ברוזה ומיומנה הצליחו להפוך את הערב לבידור שמספק יותר כמה רגעים סוחפים.