הפשטות המחוספסת של ישראל חדד מעניקה לו יתרון. המתופף והמפיק בן הארבעים אינו מסתבך. הוא לוקח אקורד פשוט ושר את אשר על ליבו. החיים משתנים. הרחובות, האנשים, הצבעים. זה לא עשה לי טוב, אבל כבר לא מייסר את עצמו. מעדיף להתנחם בטוב. יש לו אותה. זו הנחמה הגדולה.נו, מה: רובנו מרגישים ככה.
הביצוע נשמע לי מעין זמר רחוב אמיתי, חסר יומרות, שבא להשמיע לך את ה"בלוז" שלו בגוון פולק רוק של פעם עם ניחוח בוב דילן. חדד אינו מתיימר. מבחינתו, הוא מוכן להיקרא "לא זמר", בתנאי שהאמת שלו תעבור. היא עוברת.

רואה איך הרחובות משתנים/ ויש כבר כבישים חדשים/ ואיך האנשים לאט נפרדים/ ראיתי את כל הצבעים הקסומים / הולכים ודוהים, הופכים אפורים/ זזים בתוך המים.
ומה שלא היה מובן כבר לא אכפת/ ומה שלא ידעתי, ויתרתי
כבר הייתי בהרבה מקומות גבוהים/ חשבתי שעוד אצליח לעוף/ אצליח לעוף/ ועכשיו הבתים הגבוהים, וסרטים זולים/ מסתירים את השמיים… אווו…
ומה שלא היה מובן כבר לא אכפת
ומה שלא ידעתי, ויתרתי/ ויש לי אותך… יש לי אותך.
אם משהו לא היה מובן כבר לא אכפת/ ומה שלא ידעתי, ויתרתי