אולי הטיפול הפסיכולוגי בכל זאת עשה משהו. אביב גפן מתכתב עם אביו, מסכים לא לטחון עוד את הילדות השבורה, לסלוח ולבקש הידברות מחודשת בין אב לבנו, כי עד היום זה לא קרה. למרות הסליחה – הכאב עדיין חד. כאב של פעם נערם על כאב של עכשיו. אביב מבקש – אל תדבר אלי בחרוזים כפי שעשית כשהייתי ילד, אל תהיה האבא מ"הכבש השישה עשר" שהמקצוע שלו הוא לכתוב שירים.
גם בגיל בוגר, אומר גפן כמעט ישירות, הוא מוכן להיות הילד של האבא שחסר לו בילדותו. עכשיו הוא הבוגר שמדבר אל אביו בחרוזים, כמשורר אל משורר, כי זוהי כנראה עדיין הדרך היחידה להידברות ביניהם. "קראת לי אביב/ אז למה קר כל הזמן? יהונתן סע הביתה" (אלוזיה לשיר שהתפרסם ע"י אושיק לוי) – כי הזמן הולך ומתקצר.
גפן הפגוע הלך על פופ נוגה בהפקה עכשווית עם אפקט קצבי של מחיאות כפיים, שלא הכי מיטיב עם המסר הקשה שהוא רוצה להעביר (אני כבר רואה בעיני רוחי את הקהל מוחא כפיים בקצב). ההפקה מספקת מעטפת אמביינט של צליל הזיה שמעניק לשיר אווירה חלומית, כאילו כדי להדגיש שמשאלתו של אביב כנראה תישאר בהזייה או בדימיון. המלודיה המינורית הפשוטה אינה מגלה שום חידוש, שום מהלך מוסיקלי מסעיר. הצליל הוא כאילו מודרני באמצעות שכבות הסאונד, אבל במהות לא מוסיקה מיוחדת שתגרום לי להזדהות עם ילדותו שהוחמצה.

אני הבטחתי שלפה אנ'לא חוזר/ את הדמעות האלה איש כבר לא סופר/ וזה לא עוזר/ נדנדות שבורות בתוך הלב שלי/ הילדות שלי קבורה באיזה שיר/ שאני לא זוכר
זה אני שמתקתק כמו פצצה/ הפסיכולוג יושב מולי ומחכה/ וכלום לא יוצא/ אני סולח כי כבר לא נשאר לי זמן/ אתה הולך ולא רואה אותי בוכה/ ילד חולה
כאב על כאב
כולם אומרים לי שאני דומה לך/ מקווה שלי יהיה מסלול שונה/ אתה בטח רוצה/ בלי הסמים והלילות והזונות/ בלי מסיבות שלא נתנו להירדם/ הייתי כל כך עייף
דבר אליי בלי חרוזים ובלי כבשים/ תחבק אותי כמו אבא ששומר/ ולא עוזב/ אני סולח כי כבר לא נשאר לי זמן/ גם מעט נראה המון אם אתה רעב/ אם אתה כל כך אוהב
כאב על כאב
קראת לי אביב/ אז למה קר כל הזמן?/ יהונתן נסע הביתה… אליי