אדם גורליצקי נע על נתיב מלודי מדוכדך, שר את אשר נפשו החצויה משדרת למיתרי הקול. צליל פסנתר, מסלול שמע ידידותי. פולק חובר לפופ-אמצע, סינגר פוגש את הסונגרייטר. השיר הזה היה צריך לצאת לפי הקומוניקט המצורף בעוד כמה חודשים, אבל האירועים קראו לו לצאת עכשיו מהמגירה מן הסתם בשל השורה: "לזכור לפני שהכל משתנה כאן/ האש מתקרבת חלון נסגר".
אדם גורליצקי שר על ניסיון לברוח לארץ אחרת. הארצות שלו הן מטפורה שבין המצוי והרצוי, ארץ אחת שבה הוא חי, החיים המוכרים, הלא מספקים, שכל מה שנותר מהם הוא "רגע אחד שאבד לי", מול ארץ שנייה – האלטרנטיבה, הלא נודעת.
גורליצקי שנקרע בין שתיהן, רוצה לברוח מהארץ הקיימת, אחרי שהוא מבין שאין לו סיכוי לחיים טובים בה. במהלך הבריחה – נחסמת לו הדרך לארץ האחרת, החלומית. גם העיוור "שראה אלוהים" לא הצליח להאיר לו את הדרך אליה. נשאר קרוע בין שתי הארצות.
האמת של גורליצקי נישאת על פס הקול של השיר, הסולם הנוגה, הקול המחוספס, הטון התחושתי. תחושת אמת מחלחלת.