סדקים

אביב גפן

הליקון
4/5

צודק אביב גפן. יש קסם בכאב. כמעט כל האלבום הזה הוא כאב קסום. מלנכולי שירד מגג הרוק כדי להינעל בחדר מחשבותיו המתפכח. עוטף עצמו בצליל כינורות משכך כאב. סינגר סונגרייטר של מהלכי פופ מחניפים, אך לא מלוקקים.
בודק את עצמו עכשיו במודעות עצמית גבוהה – כולל הדימוי העצמי. "אני לא רוצה להיות אחד בתמונה, בצילום של החיים האלה". בכל זאת האמן שמאמין (אשרי המאמין) שהוא מגלגל "מהפכה קטנה". וגם מתרפק על דימו ישן של יענו המהפכן הרעב, הדלפון ההיפי, המרדן הצעיר הזרוק: "הייתי שר וכותב והולך עם הלב/ את זוכרת?/ רעבים, יחפים, וניצחנו את כל העולם"…
גפן מאוהב גם בדימוי ההוא, לא פחות מאשר בדימוי העכשווי. הוא אמן כל כך מאוהב בעצמו, שזה בולט גם באובססיה למטפורות חלקן הברקות, חלקן נדושות. היותר שנונות:  "בקרוב נחלוף נהיה זרים/ כמו קישוט על הרצפה בסוף המסיבה" (השיר "סדקים") ועוד אחת פשוטה: "אתה הולך עם האמת שלך וחי בשקר" (השיר "תמיד זה נגמר בדמעות") אבל גם שורה חבוטה כמו "כיסים שמלאים בזהב/ לא עושים אותנו נוצצים" ("שיר לעמליה") שהוא שימוש שקוף באמרה "לא כל הנוצץ זהב"..
הניסיון לכתוב טקסטים איכותיים מוביל לעיתים למצב של עומס יומרני על השיר. בשיר "תמיד זה נגמר בדמעות" מצאתי בית כזה: "האויב הכי גדול שלך זה אתה בחדר (אישי) / "מתחת לכל זר פרחים תמיד תמצא חרב (אמת יסוד) אתה הולך עם האמת שלך וחי בשקר (אישי) כל שלום מתחיל מלחמה, מיעוט הופך לעדר (אמת יסוד)" או-הא. צריכים כתפיים רחבות לטקסט כזה.
ב"כאב על כאב" אביב גפן מתכתב עם אביו, יונתן, מסכים לא לטחון עוד את הילדות השבורה, לסלוח ולבקש הידברות מחודשת בין אב לבנו, כי עד היום זה לא קרה. למרות הסליחה – הכאב עדיין חד. כאב של פעם נערם על כאב של עכשיו. אביב מבקש – אל תדבר אלי בחרוזים כפי שעשית כשהייתי ילד, אל תהיה האבא מ"הכבש השישה עשר" שהמקצוע שלו הוא לכתוב שירים.
גם בגיל בוגר הוא מוכן להיות הילד של האבא שחסר לו בילדותו. עכשיו הוא הבוגר שמדבר אל אביו בחרוזים, כמשורר אל משורר, כי זוהי כנראה עדיין הדרך היחידה להידברות ביניהם. "קראת לי אביב/ אז למה קר כל הזמן? יהונתן סע הביתה" (אלוזיה לשיר שהתפרסם ע"י אושיק לוי) – כי הזמן הולך ומתקצר.
גפן הפגוע הלך על פופ נוגה בהפקה עכשווית עם אפקט קצבי של מחיאות כפיים. ההפקה היא מעטפת אמביינט של צליל הזיה שמעניק לשיר אווירה חלומית, כאילו כדי להדגיש שמשאלתו של אביב כנראה תישאר בהזיה או בדמיון. המלודיה המינורית הפשוטה אינה מגלה שום חידוש, שום מהלך מוסיקלי מסעיר. הצליל הוא כאילו מודרני באמצעות שכבות הסאונד, אבל במהות לא מוסיקה מיוחדת שתגרום לי להזדהות עם ילדותו שהוחמצה.
אביב של עולמו הישן פוגש את אביב של "עולם חדש": בהשראה יפנית.  אצל גפן הגחמה נראית חלק מהרצון להדהים גם את עצמו בחידושים. מבחינה זו – שיחק אותה, אבל הטקסט הרזה (עובדות נדושות, מסר קלוש) נע על פס קול מוסיקלי קצבי פשוט, שמתרומם בזכות ההפקה האלקטרו-אתנו-דאנסית.
זה אלבום של עצבות לא טראומטית, יותר של התפקחות והתפכחות נוגה. גפן מודע לפגעי החיים, אבל בוחר בחיים. "שנינו אבודים, אין מפה לאוהבים ומזל שאנחנו יחד" ("זה לא פשוט")
המוסיקה המלנכולית אינה דיכאונית אלא מזככת. היא לעיתים מלודית- הרמונית להפליא. יש בה בגרות לא גראנג'ית, לא מורדת, אלא משלימה, מתפייסת, מנחמת. הרומנטיקן המפוקח שר: "כולם רוצים לפגוש סיום מתוק/ בסוף של סרט" ("תמיד זה נגמר בדמעות").
הקול הרוטט המוכר חוזר בשירים טעוני רגש וגעגועים כמו "הבית עם האור", "שיר לעמליה", במנגינות נוגות שלוקחות בשבי מוסיקלי.
זה אלבום שיותר מאשר משרטט סדקים עמוקים טראומטיים, הוא אלבום שמשלים עם מציאות, מסתפק ב"לחזור אל זמן חדש תמים", אל "השפיות ששומרת על זכות השתיקה" להגיע אל "ארץ רחוקה ושפויה" שבה יש "ענני אהבה". זהו הרומנטיקן הנוגה המתפכח שמנסה ומצליח להגיע לתוכו הכי מדויק מבחינתו – נכון לעכשיו.

שירים: הייתי שר לך, כאב על כאב, מסתובב – עם מתי כספי, סדקים, זה לא פשוט, תמיד זה נגמר בדמעות, הבית עם האור, שיר לעמליה, עולם חדש, עצום עיניים

הפקה מוסיקלית: יועד נבו מלבד "שיר לעמליה" – אביב גפן
עיבודים:
אביב גפן, יועד נבו

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

6 תגובות

  1. אלבום יפייפה! להוציא את עולם חדש ואת כאב על כאב שהוא ארוך ומייגע מדי. כל שאר השירים טובים והלחנים מאוד מורכבים שזה מצויין. בראש הרשימה – סקדקים, זה לא פשוט, תמיד זה נגמר בדמעות, שיר לעמליה וכמובן – עצום עיניים.

  2. 4 – כתבת כל כך הרבה שטויות, שזה מדהים, רק 3 האלבומים הראשונים של אביב טובים וכל השאר לא, אביב ב23 שנותיו פה, מייצר מוסיקה שעומדת במבחן הזמן, היה וכך עדיין. שירים שהם מאוד אישייםפ ועם זאת כתובים רחב מספיק כך שרבים מזדהים איתם. אביב יצר שפה ועוולם משלו, הלחנים שלו עם הרמוניות שקל להתאהב בהם, ועם זאת הוא בוחר לא להיות דביק, והוא שובר תמיד עם החספוס שלו.
    אביב כתב לגדולים ביותר פה, ולצעירים, עשה דואטים עם הרבה, הקליט כבר 4 אלבומים עפ בלאקפילד, ואלבום וep באנגלית סולו.
    סדקים – אלבום מצויין, שמביט ממבט מפוכח יותר על החיים, על המקומות השברירים שבו.
    יש פה שירים שישארו בעוד שנים,
    הבית עם האור – על ניצול שואה.
    הייתי שר לך – מלא באמירה, ונשמע להיט , בדיוק כמו 'טיפות'
    זה לא פשוט – רומנטי וכובש.
    עצום עיניים – שיר מסכם באלבום, מרגיע ומשלים
    כאב על כאב- לחן יפני, כתיבה ישירה על יחסיו עם אביב, בשיר שהוא גם כועס גם אוהב וגם משלים.
    מסתובב – שיר דרך ,אתני , שלא במקרה להיט מטורף (5 שבועות ברציפות, כשבשנים האחרונות אין לאף אומן כאלה השמעות לאורך זמן ארוך).
    שיר לעמליה – נכתב על הבת של אסי דיין, שהיופי בו שהוא שיר ג'אז , שמרגיש כמו במועדון ג'אז.

    הקיצר אלבום מדהים !
    מה שבטוח דודי, שאתה לא השארת שיר אחד בחייך שמישהו יזכור.

    אני ואשתי שומעים את האלבום הזה בלי הפסקה, אביב עשה עליית מדרגה ברמת הכתיבה וההלחנה שלו.

  3. אלבום שיישכח שבוע מהיום. גפן היה מצויין (רק) בהתחלת הקריירה, כשהיה בו את המשהו השרוט ופרוע הזה. ופוגע, דבר שתורם מאוד לשירים.
    עם רוק ן רול אמתי, שברירי ודינמי.

    מאז שלושת אלבומיו הראשונים, הוא מוציא בעיקר בולשיט.
    אבל זה קורה לרוב האומנים אי פעם, ולכל הטובים גם.

  4. קשה לי להסביר , אבל איכשהו בטקסטים (חוץ מ'עולם חדש' ) אביב התבגר והתעלה על עצמו, וגם מבחינת הלחנים, הוא ממשיך לאתגר את עצמו ואת הקהל. אלבום מצויין. במיוחד אוהב את : 'סדקים' החכם 'זה לא פשוט' הרומנטי 'עצום עיניים' המרגיע ו'הבית עם האור' שפשוט שורט את הלב.
    תודה אביב.

  5. ביקורת עמוקה, בהחלט דיסק מרטיט ללא ספק משהו חדשני ואחר, לדעתי הוא ממש התעלה על עצמו גפן שיחק אותה 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות