שגרת המלצר המצוי ששואף להיות פאקינג מישהו-משהו, בין שאיפה לשאיפה של עשן סיגריות, אבל מכיר במציאות המבאסת שהוא נמצא בתוכה. "ג'ון לנון שעובד במלצרות" , "סיגריות לא הפכו אותי סמל מין", "מנסה להיאחז מחפש להאשים". זה נשמע כתצהיר של מתנחל שגרתי בדירה שכורה בתל-אביב, שחולם עצמו לדעת.
אורי שלזינגר לקח את השיר למקצב רוק אמצע אקוסטי וחשמלי. פשטות של טרובדור רחוב, גם זמר הכי ממוצע כמוהו מצליח למסלול הזרם המרכזי בצליל הגיטרות משכלל שמשדר הנרטיב בלי לגלוש לדרמות. לא פאקינג שיר גדול. לא מנגינה שנוגעת באוויר פסגות. רוק עירוני נעים זמירות, שאומר – יהיה נחמד לשמוע לאן זה הולך מכאן.
לפעמים אני מרגיש שאני הכי בודד בעולם / ולפעמים אני מרגיש שאני סתם עוד בודד / משפילה מבט שלא אתקרב / הבחורה הכי ממוצעת שיש
פוגש עצמי לפתע בחלון ראווה / בוחן כל יד ורגל כלום לא השתנה / חוזר אל השגרה בודק עוד אפשרות / אני פאקינג ג׳ון לנון שעובד במלצרות
ואת מתרחקת לפני / נקודה באופק / שהייתה פעם בחיי / צועק לך בואי אלי
סיגריות לא הפכו אותי לסמל מין / אולי מוציא עשן אבל זאת לא השאיפה / מנסה להיאחז מחפש להאשים / לא בשביל החברה צרת יחיד נחמד רבים
ואת מתרחקת לפני / נקודה באופק / שהייתה פעם בחיי / צועק לך בואי אלי / בואי אלי / בואי אלי
בואי אלי / ואת מתרחקת לפני / נקודה באופק / שהייתה פעם בחיי / צועק לך בואי אלי / בואי אלי / בואי אלי / בואי אלי
