שברי זכוכית. ערב. חוף ים. שקיעה. זמן שאינו עוצר. זרם תודעה שאומר פחד מההוויה. רוצה למות כשהיא קרובה אליו. מרגיש חסר הגנה. למה? הכותבים אינם מספקים סיבות מדויקות למצב החרדתי, אבל הוא קיים. המוסיקה אינה משדרת טראומה. היא נוגה אבל מרככת ומלטפת. לא שברי זכוכית ולא צלילה לתוך חרדות ושקיעה במחשבות קשות.
בגדול, חוזרים עם רני ואיילנד למחוזות הפולק האמריקני. לא נמהר לכנותם הסיימון והגרפונקל המקומיים, אבל הכיוון ברור. ההשפעה שקופה, אבל זה אינו חיקוי מתוך התבטלות. שני הקולות זורמים בהרמוניה מופלאה, בפריטה טיפוסית לז'אנר, במלודיה יפה בצניעותה, ביצוע קסום שמקרב את השפה העברית למחוזות הפולק ההם, מבלי שזה יישמע רכיבה על גלי נוסטלגיה.
*** רני משען ושגיא איילנד, החלו את דרכם המשותפת בביצוע גרסאות כיסוי של שירים לועזיים ועבריים ישנים. הצמד השתתף בעונה השנייה של דה ווייס. רני, סולנה לשעבר של להקת "קולומביה", איילנד הוא סולנה לשעבר של להקת "תנועת המרי".
שברי זכוכית נאספו אל החוף / אל מול הערב היורד / יושבים שפופים מביטים אל האינסוף
והעולם כמו עומד
רק אור השמש שהלך ונעלם / הפך לזיכרון חיוור / כי לא ניתן לעצור את הזמן
ורק לבכות כשהוא עובר
ולא אמרתי כלום / ולא עשיתי דבר / ורק רציתי / למות כשאת קרובה
אליי לגוף
ואין מקום שיגן עליי עכשיו / לא אין מקום להסתתר / ולפעמים תהיתי מה אני עושה
היום הכל קורה מהר
ולא אמרתי כלום…..
שברי זכוכית נעלמו מהחוף / והעולם נראה רחוק / המחשבות לא יוצאות לי מהראש
אני צולל עם זה עמוק
ולא אמרתי כלום…..
