את הפנים של שילה פרבר לא ראיתי בקווי מתאר מדויקים. לפעמים נראתה נערה צעירה, ופתאום התחלפה לאישה. זה לא מפני שיש לי בעיה עם הראיה. פרבר דאגה לתאורה קלושה. טיפה לטשטש את הפנים. להסתיר טפח. זה התאים לקונטקסט שלה. בטוח שהיא רצתה להדגיש את ה"שחור" כי "מתוק" אין כמעט בערב שלה. רואים את זה גם באיפור שלה.
היא שרה באלט נמוך, רוטט משהו, שלא מנסה להיות יותר מאשר הוא – קודר, משדר פגיעות, אירוניה, סרקזם. חיה מאוד לא בשלום עם עצמה עם הבינה-בינו. מעדיפה את הלבד על הביחד. מנסה להעביר את דקויות האישיות המתוסבכת.
"אני שמה עליך זין/ אני שמה אותך בשיר/ אם הארת את חיי/ אז עכשיו תשלם על זה/ והחשבון ילך אלי".
זוהי שורה חזקה מאוד שלא שמעתי אצל זמרות רוק עבריות, ושירה פרבר היא אחת מזמרות הרוק העבריות הראשונות שאני שומע. היא לא מחניפה, היא לא מתחנפת. היא מנסה לשיר את עומק הבאס שלה, בלי לייפות, בלי להתייפות. ג'נס ג'ופלין? מריאן פיית'פול? כן, יש בה קצת משתי אלה. גם בלוז. והיא לא מזייפת תחושות.
לקחתי את הדיסק אחרי ההופעה. לא בטוח שתמיד הצלחתי לזרום עם זרם המחשבות שלה. משפטים לא תמיד התחברו לי. פרבר מנסה להכניס אותנו לנבכי מחשבותיה, לא תמיד יוצאים משם עם משהו בהיר. אבל המוסיקה והטון אומרים שזה בעצמותיה.
יש רגעים שהיא מורחת אותך, שהרוק מפנה אצלה מקום לשנסון. זה קורה ב"רק לנו": "ותראי איך אחרים/ תקשיבי לקולות האלו/ כמה בקלות שהם שמחים/ כמה מעט שהם צריכים", שיר איטי, מלודי להפליא, גיטרה חשמלית שנכנסת הכי אפקטיבי. טקסט, לחן, עיבוד – מושלמים.
מצד שני, "בוא כמו אורח" זה רוק טעון מבוצע בטון דרמטי, בנימה אירונית מאוד – "היין הוא עוד תחליף עלוב לגרש את החושך", שרה פרבר, ו"עשיתי הכול כדי לשמור על הרצף/ אבל אני לא יכולה יותר לספור עד מחר".
פרבר משקיעה עוצמות כדי לזעוק מצוקה. המופע כמו הדיסק הוא מונולוג על מצב נפשי. שירים שמתחילים שקט ומקבלים נפח דרמטי. היא רחוקה מהנינטיות והמיימוניות כמרחק שנת אור. ההגשה הלא מהוקצעת, הטיפה מלוכלכת יוצאת לה אותנטית, ועם זאת, כמבצעת, כזמרת רוק, היא חסרה עדיין עוצמות שיהפכו אותה לזמרת גדולה. והיא תהיה. אני חותם.
