דניאל סלומון כותב פופ שכמעט לא שומעים היום. רגשני, מלודי, דרמטי, רומנטי. משתמש באינספור דימויים רומנטיים מיושנים. "את לא נסיכה ואף פעם לא גרת בארמון" הוא שר לדמות הנאהבת. ויש לו גם "אביר לבן שמחפש לו נסיכה", ואצלו "גלים של אהבה עוד נשברים בך". תמימות שכזו. מעט דברים שמעבר לחשיפת הרגש הבאנאלית. טקסט אינו הצד החזק שלו. דואג ש"יסתדרו" לו החרוזים.
מצד שני דניאל סלומון הוא מלודיסט עדין שיודע לכתוב מנגינות. כזמר, נהרות הרגשנות שלו כמעט עולים על גדותיהם. ככה לא שרים היום, אבל זה דניאל סלומון. משקיע הרבה רגש בשירים. שר את כאבי האוהב-מאוהב, חולם אהבה, בוכה אהבה, חולה אהבה.
אני מעדיפו בשיר כמו "עכשיו", מינורי, שקט בלי כל המלודרמה כשהוא שר לה "עכשיו את איתי לנצח, עכשיו לא תהי בודדה לבטח". לא הטקסט הוא שעושה את השיר הזה למה שהוא, אלא השירה הנקייה מהתבכיינות, בליווי פסנתר בלבד. והניקיון הזה משכנע. גם השיר "לבן" ("היא תצבע לי את מה שרע לי בלבן") בקצב מיד-טמפו, כתוב-בנוי יפה. פופ הרמוני, אווירה ריחופית חלומית, והעיבוד הצליח לו.
דניאל סלומון בא מכאב, ממצוקות נפש, מחסר אהבה. לעיתים יוצא מזה גבב של מילים כמו ב"בא מכאב", שיר רומנטי של אדם מבולבל שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו. גם המאזין לא. הוא מגיע עד טראומת ילדות של ילד פסנתרן בגן הילדים, וכאן הוא מצליח להיות קצת אירוני כשהוא נוגע בהורים.
זמר של פסנתר, שנשאר בגבולות המינורי-הרמוני כדי לתת לתחושותיו את הצבע היותר לירי-מלנכולי. שר את הפחדים, המועקות, כאבי הנפש, געגועי אהבה. ויש אצלו אושר שמחכה בפינה. לרוב זה נורא נדוש, אבל במפתיע זה מחלחל. כי דניאל שר מוסיקה שיוצאת ממקום שמתחת למיתרים. מילים לא תמיד אומרות הכל