במרכז הבמה התייצבה נגנית כינור בפישוק רגליים, חצאית שחורה הדוקה עם חגורת נחושת מעוטרת, ופרצה בסולו כינור קצבי מסחרר.
לפוזה האדירה של סופי סלומון יש הצהרת כוונות כבר מהרגע בו היא מתייצבת לבמה: כאן תהיה חגיגה, שלא שמעתם בשום חתונה יהודית או צוענית.
כבר מהקטע הראשון, מתגלה סופי כפרפורמרית וירטואוזית, מנגנת עם הגוף, עם הבעות פנים מוגזמות, טכניקה מדויקת, נגינה לוהטת ונלהבת.
המוסיקה המתבססת על אלבום הבכורה שלה ,"Poison Sweet Madeira" משלבת רוק, צועני, כלייזמר, השפעות רוסיות, לטינית (טנגו) אירופאית-קלאסית (ואלס). והמישמש הזה יוצא יותר שמח וקצבי מאשר פיוטי ומורכב.
כמו ב"אוי ואבוי" סלומון הולכת על קרוס-קלטשרינג, רב-תרבותיות. פיוז'ן בין וורלד מיוסיק לפופ עממי. וכאן, ההרכב המלווה מעניק לה בדיוק את מה שהיא רוצה – מקצבים שיאפשרו לה לחגוג בגדול אפילו יותר מאשר ב"אוי ואבוי".
סלומון עם כול הכישרון הנדיר שלה בנגינת הכינור – הולכת על בידור, אשכרה אנטרטיימנט. היא עוברת בקלות מהטון הכי גבוה להכי נמוך, הפיוז’ן הדאנסי שלה מתבסס בעיקר על עיבודים בומבסטיים, שמספקים גירויים יותר לגוף מאשר לנשמה.
עם הכישרון שלה, סופי מסוגלת להגיע גם למוסיקה יותר משמעותית-איכותית. הבעיה היא שיש לה בינתיים רק אלבום אחד, והאפשרויות שלה מוגבלות. המופע קצר מדי, ובהדרנים היא אכן התנצלה, כשחזרה על קטע שכבר ניגנה, כך שהתחושה היא שרק במופע הבא שלה נוכל לקבל ממנה יותר דברים שאינם מתבססים רק על השאואופ.
מצד שני, יש לי תחושה שזו אינה הכוונה שלה. סופי כנראה רוצה להמשיך להיות אטרקציה וירטואוזית לא פחות מאשר וונסה מיי הסינגפורית, הנחשבת לסנסציה עולמית בנגינת הכינור החשמלי. נדמה לי שסלומון מחפשת את הכיוון המסחרי הזה, ובשביל זה יש לה כבר עכשיו נוסחת הצלחה מבריקה ששווה יותר ממיליון דולר