עדיין חי נושם וחולם להוציא רשיון לחופש, שר ארקדי דוכין, ורגע לפני התהום, רגע לפני הפחד, נהנה בחברתה, להכין קפה לנגן פסנתר. ארקדי דוכין כתב לחן מינורי מקסים לטקסט אופטימי. האיש המתבגר מגיע להבנות עם עצמו, שיש לשים יד על הרגעים הבודדים שנותנים טעם לחיים. ארקדי שר את השיר כסיפור אישי אינטימי, בלי דראמות, רגוע ונינוח, כמעט מלחש. מנגינה מתנגנת בעצב נעים. לא המצאה מלודית שכדאי לפתוח איתה את מהדורת החדשות, אבל נוגעת ומגעת. חיוך כבוש. אופטימיות זהירה. יש אור בקצה המנהרה.
