בטרייק הראשון Take A Bow ("מושחת, אתה מושחת, מביא שחיתות לכל מקום") שמעתי מלודרמה בומבסטית בסגנון קווין עם קרשנדו אדיר ודיסטורשנים. פתיחה מסעירה, שלאחריה מגיע מעבר ל"סטארלייט", והטון שמזכיר את בונו מ-U2 מגיע בשורה – "רוצה לאחוז בידייך, חייך מחשמלים את חיי". שיר אהבה שמושר מתוך תחושות של אבדון והרצון להגיע למקומות שאנחנו לא יודעים עליהם, מהסוג של חורים שחורים.

המנגינה והעיבוד הם מהסוג המלודי הטעון שמשפיע מיידית, אפילו ללא צורך לעכל. אלבום חדש שיוצא אחרי Absolution  "סופרמסיב בלאק הול", שיר רביעי באלבום מזכיר בשירה הגבוהה את פרינס, שיר רוק פאנקי מלודי חזק וסוחף בו הוא מדמיין את העזר שכנגד לחור שחור ענק. התערובת המוסיקלית שמיוז מספקת כאן מרתקת.

 לא חייבים להיות שוחרי "מיוז" כדי לקבל כאן קונצרט רוק מחניף. השיר החמישי "פואמה של חייל" זורק לכיוון אחר: הוא נפתח כמו סלואו סיקסטיז בשירתו השקטה של Matthew Bellamy – "השליכו הכול, בואו נלך לאיבוד, כי לא נשאר לנו אף אחד להאשים, מדהים שכולנו מתים. האם אתה חושב שמגיע לך החופש שלך?… אין צדק בעולם, מעולם לא היה" נשמע כמו שיר מחאה נוקב, המנגינה רומנטית, ההרמוניות בסוף השיר זה קווין. גם Invincible. – "בלתי מנוצחים", ממשיך קו שקט וטעון שמתפתח לדרמטי, באווירה פסיכודלית – אלקטרוניקה וגיטרות בעיבוד שמשרה קדרות מופלאה ושירה שבאה מהמעיים. זהו שיר ניחומים עצמיים – "תן לחלומותיך להתגשם, אל תיכנע, אתה תהיה בסדר, כי אין מלבדך בעולם". והשירה של בלאמי אכן ממלאת אותך לחוש ככה.

עבודת גיטרות החשמליות כאן היא מקצוענית יצירתית. "מיוז" יצרה אלבום של התרגשויות גדולות, מוסיקת רוק שמצטטת הרבה דברים מוכרים, אבל שמגיעה ממקומות עמוקים. יתכן שיש מקום לבקורת על הבומבסטיות שהשתלטה על אחדים מהשירים, על הניסיון של הלהקה להיות תערובת של קווין ו-U2. זה עדיין לא מוריד מהדרמה המסעירה והמרשימה של האלבום הזה.