ביליתי למעלה משבעים דקות עם הפיירי פרנסס. אני מרותק, משועמם, נסער, לא זה ולא זה. שניהם ביחד. לביוגרפיה תחילה: אח ואחות מתיו ואילינוי פריידברגר, כיום ניו-יורקים, בעבר ממהוק פארק אילינוי יצרו זיקית אוונגרדית, כשאת "התה המריר" הם מקדישים לדמות סבתם, שפעם ניהלה מקהלה בכנסיה אורתודוכסית. אז את מי מעניינת הסבתא של האח והאחות לבית פריידברגר? לא בטוח שכל מי שישמע את האלבום הזה לא יאמר בסופו של אלבום – לא רוצה עסק לא עם הסבתא ולא עם נכדיה.
"חמותי עומדת ליד התנור/ לוחשת כמו נחש, נותנת פקודה לשפוך את דמי", זה הטקסט שאני שומע בשיר שנקרא – "למדי אותי אהובתי". יבואו עוד טקסטים ביזאריים לא ידידותיים למי שחפץ באמת להבין על מה המהומה. מוסיקלית, זה מפגש בין קפטיין ביפהרט לפרנק זאפה עם דברים נוספים, פולק, בלוז וגרבייג'. באודיסיאה אל תת ההכרה מגיעים איתם למוסיקה של תיאטרון הוודביל. הם, למשל, לקחו את "בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון וחיבלו בפתיחה שלו ב"הו סויט וודס" קשות. אלבום מפוצל אישיות, פסיכודלי, אוונגרדי עם פריצות שידור לדברים יותר בהירים והרמוניים, אפילו פופ סטיל סיקסטיז.. מה זה? בואו נלך על מוסיקה של קברט טירופי. זה יספיק בינתיים. צריך להשאיר משהו למאזין.
