להתעורר בצהרי היום אל עולם שהולך ונעלם ולשדר געגועים ל"שמיים שאיבדנו". דודי לוי בשיר "מתעורר" לפי מאיר גולדברג, הזכיר לי את שמוליק קראוס.
דודי לוי, "נוער שוליים" בנעוריו, שפעם שר לנו שיר יפהפה כמו "לנצח טוב לי שאת כאן /אבל לנצח אין איתך די זמן", מספר הפעם סיפורו של דוד המאוהב. שיר על מה שעושה האהבה הבלתי מושגת.
באהבה, לוי אינו משתפך. הוא נשאר מונוטוני-מלנכולי. בטונים האלה, המחוספסים, כאילו מנסה לשמור את הסיפור שלו קרוב לחדרו האינטימי. זה מה שחשים גם ב"סוזי", בלדה יותר טעונה ברוק, על מי שהייתה המלאך שלו וההשראה שלו.
צליל סקסופון יפה נכנס ב"אומץ", בלדה איטית, מהורהרת, עצובה. "הכול תלוי באומץ להיות שייך למשהו, מישהו, אליה, אל דבר מסוים שהוא לא אתה" וכאן זיהיתי השפעה של אהוד בנאי שדודי לוי הלך איתו כברת דרך כמלווה.
דודי לוי לא מחפש את המקום הראשון במצעד הפזמונים. הוא אפילו מעדיף להוריד הילוך, לשירה חצי דיבורית על יחסים מנוכרים-מאכזבים בינו ובינה ("החיים הם חלום"), על מושיקו, נהג מונית ששר לאהובה ותיקה "אני שלך אבל שייך לתחנת המוניות" וגם ב"אנושי" על האהבה הישנה והלא פתורה מול הזמן שנעלם.
ב"אנום" שר לוי על הפחד מפני המחר, על סימן השאלה העתידי, על התקווה שמה שהפחיד אותו עד עכשיו לא יקרה שוב.
המוסיקה היא כמעט באותו סולם, המלודיות אינן נקלטות מיידית, לוי כמבצע נשאר קצת מרוחק, מאפק את הרגשות שמתרגשים בתוכו, גם כשהוא שר ב"אם מישהו" על סערה המתחוללת בתוך בנאדם שמחפש מרגוע באלכוהול. קצב דאנס אחיד, סולו גיטרה שמטעין השיר באווירה הזויה משהו.
וב"נחיה מחדש", טקסט משובח של מאיר גולדברג, על הרצון להפוך דף ולהתחיל בחיים אחרים, עיבוד אפקטיבי לגיטרות, מצליח דודי להוציא עצמו הבעת פנים משכנעת יותר, אנרגיה פנימית אותנטית.
לדודי לוי יצא אלבום מיוחד. אותנטי, שמשאיר אותו בגבולותיו האישיים, הנמצאים במרחק רב מהמיינסטרים המקומי.
