כריסטינה רוצה בתואר נסיכת הסול-ריתם נ' בלוז הלבנה החדשה, לתת פייט למריה קארי.. והיא נותנת. או הא איך שהיא נותנת. תקשיבו לקטע מס. 5 Understand כדי להבין שיש לקארי מקום לדאגה.
זה ביצוע, שגם אם הייתי בעל אבחנה של 120%, לא הייתי חושד שמדובר בזמרת מזן לבן. שחור הוא יפה. אגילרה לא רק חושבת ככה. היא רוצה להישמע שחור-שחור. והיא נשמעת. טווח קולי ענק. שולטת היטב ברגיסטר הגבוה.
אגילרה כבר נמצאת חזק בתוך הסצינה של האר- אנד-בי, הסול, היפ, פאנקי. 22 להיטים בדיסק כפול שחלקם פגזים תקניים של מוסיקה שחורה. זה הולך עם כל מטעמי ההפקה הכי עדכניים. אני מקשיב ל-Ain't No Other Man. איזה דרייב. איזו חטיבת נשיפה פאנקיית. והעיקר: איזה ביטחון בביצוע. מזכיר את Dirrty שלה. אפביט קליט, מקפיץ.
Slow Down Baby מוגש כסול עם עוצמות של זמרת בעלת מיומנות אדירה בריתם נ' בלוז. ואז היא מורידה הילוך למידטמפו ל-Oh Mother ומראה, שגם כשמדובר בבלדה, בנרטיב נוגה, היא מצליחה להיות זמרת נשמה בכול טון.
אגילרה עצמה תיארה את האלבום כצירוף של אלמנטים מהמוסיקה של שנות ה-20 עד ה-40, של ג'אז ובלוז מעודכן לימינו. זה נכון , בעיקר לגבי דיסק.2. שהופק במחווה למוסיקה של השנים ההן, ונפתח ב"כניסה לקרקס" באווירה של יריד ססגוני של פעם. טוב שאגילרה הוציאה את הדיסק הזה בנפרד. "Candyman" למשל, הוא הצדעה לשיר שנקרא Boogie Woogie Bugle Boy" של האחיות אנדרו. "Nasty Naughty Boy" זה כבר בורלסקה, מעין פרודיה על סגנון הבארים של השנים ההן. ןזה סגנון אחר לחלוטין שמעולם לא שמעתי אצלה, ג'אזי קברטי, תיאטרלי. "I Got Trouble" זה בלוז ישן ומיושן, חלק מההצדעה-הצגה של אגילרה שהיא עושה למוסיקה של השנים הן. ואז מגיעות באופן מפתיע שתי בלדות מחץ שאינן קשורות לקונטקסט – Hurt ו-Mercy On Me, שמחזירות לאגילרה זמרת הפופ.
איך שלא יהיה, אגילרה נמצאת באחד השיאים שלה גם ביכולת להתרפק על סגנונות ישנים, גם ביכולת לעשות מוסיקה שחורה מבוססת מסורת וגם מעודכנת עד להיפ-הופ, לבצע בלדות בעוצמות אדירות, לחזור לבסיס דרך הישן והטוב, החדש והנועז, השמרני והעדכני, סוגרת מעגלים.
