ירמי קפלן – "לרע ולטוב". ירמי קפלן – שירה וגיטרה, אייל אימבר – גיטרה, טל שגב – קלידים, פיטר רוט – בס, רן שמעוני – תופים, כפיר קפר – חצוצרה, אייל תלמודי – סקסופון, מועדון התאטרון ביפו, נובמבר 1999
הלכתי למועדון התאטרון לשמוע את ירמי קפלן. התרגשות. מהאותנטיים בתרבות הרוק המקומית. כששאלתי את בעלי המקום, אם המועדון נוטל על עצמו את התפקיד הלא רשמי שהיה בעבר ל"רוקסן" או "קולנוע דן", כמקדש הרוק האולטימטיבי, לא קיבלתי הבטחה. מילים אחרות: בעסקי בידור אי אפשר להסתכן, אבל המקום הוא קרן אור באפלה.
לפי הדיסק האחרון, חשבנו שירמי קפלן מתקרב למיינסטרים הרגשני, לעומת אלבום טעון כמו "בוקר טוב". קפלן 99, רעמת שיערו המדובללת, מנסה, זה מוכר, כמה שטיקים תאטרליים: מחזיק פרחים ב"מוקדם או מאוחר", לובש מסיכה בשיר "קולה וברה", מכניס כלב על רצועה ב"הרצועה והכלב". בשביל מה הוא צריך את זה?
היו בעיות עם הסאונד. התמקמתי בשלושה מקומות שונים. רוק זה לא רק דציבלים, ואצלנו לא דואגים שהחומר יעבור טוב במקומות בהם הקירות הופכים האקוסטיקה לרצוצה. חוץ מזה, לצליל אקוסטי אין סיכוי. שיר בוסה נובאי כ"הזדמנות" שנשמע נורא רך בדיסק – מתפספס. לעומת זא "לאלף אותך" מחושמל יותר, מקבל את המימד הנכון.
הוא מתפתל בין אהבה נואשת לטראומה אישית, מאוויים וחלומות. צריך להקשיב לטונים המלודרמטיים, כדי להאמין שהבחור מתכוון למה שהוא שר. כלומר ש"כל מה שתחשוב, אלף מלאכים עומדים מעלי" לא ישמע הזיה קלישאית תמה ונבובה וש"מה ישאר אם יתגשמו כל המשאלות שלך?" לא יצלצל ילדותי.
קפלן רך, כבד, הרמוני, אקוסטי, תזיזיתי, נמרח ומתקשח. עובר מ"גלי", כיסוי לשיר הילדים ל"קולה וברה". השילוב של חצוצרה וסקסופון הוא חידוש מרענן. הנסיון להעביר את העושר של התיזמורים מהדיסקים אל הבמה לא תמיד צלח. הרגשנות המלודרמטית ועוצמת המגברים מכתיבים עוצמות לעיתים לא מבוקרות שגורמות נזק מסויים לשירים יפים כמו ב"לרע ולטוב". לשמוע קלידים במופע רוק לא צריך להיות משימה בלתי אפשרית.
הסך הכל, קפלן מצליח לחבר בין התקופה הכי רגשנית ורומנטית שלו ובין תחנות אחרות, ויש לו מופע של יוצר פרפורמר מהזן המקורי, שדורש שיפורי נגינה וסאונד, ויתכן שבהופעות העכשוויות קפלן כבר הפך את הערב לכזה שאסור להחמיצו.
