הלילה לא הייתי פה, הייתי שם, ולא הרגשת אותי קרוב בגלל הסם"

ארקדי דוכין היה שם על במת בית ליסין כל הערב, אמנם חייך חיוך דל רק פעם אחת, כשהוא הציג את הנגנים שלו בסוף הערב, אבל הייתה לו סיבה לחייך ובגדול. ב-25 שירים קיבלנו את "ארקדי השלם", לא כפרפורמר אחר, לא "אישיות בימתית" אחרת, אבל ארקדי שמחבר כול תחנה בדרכו למופע עשיר שיש בו הרבה מטעמים – בעיקר מבחינת ההפקה המוסיקלית העשירה (יהודה עדר) – סול מיוסיק, רוק, בוסה נובה, קאונטרי, דאנס, אקוסטי וגם הבי מטאלי (ב"אני לא רוקד"), הולך מעט רחוק בשימוש בזמרת הליווי שלו, לימור עמר, שניסתה לשחק אותה זמרת סול, אבל צרחה במקום לשיר. יש מקומות שבהם לא צריכים ללחוץ, למרות השיקול המסחרי
מה רוצה הבנאדם? חלום שייקח אותו למקום אחר. הבדידות לפעמים הורגת, אבל גם מערכת היחסים עם העזר מורכבת. לפעמים – ביאוס גדול. אבל לא לגמרי. ב"את לא נמצאת", חסרונה הוא מתנת שחרור נפשית, פיזית ומינית, ובכל זאת… נו, טוב. הבעיה מוכרת. פשוט, מלודי. הורג ברכותו.
ארקדי מנסה לברר מהות יחסים בין בינו ובינה. משהו לא טוב קורה בסיפור הזה. אבל בסך הכל, יש אור בקצה מנהרת היחסים. נשאר איתה, מכין לה קפה בבוקר ומנגן פסנתר. אנחת רווחה. והוא עדיין חולם להוציא רישיון לחופש.
בגלל אשה, ארקדי יכול להיות גאון המלודיסטים. אם לעשות מאזן של שעתיים מופע, אז ארקדי נשמע יותר רומנטיקן נוגה מאשר רוקנ'רוליסט בועט. אני מדבר על שירי פסנתר כ"האיש והירח", "עוד נגיעה", "נאמר כבר הכל". אבל גם כך, וזוהי הבשורה של הערב הזה, כשהוא עובר לקצב – הוא עושה את זה עשיר,מגוון ותכליתי. בכמה שירים הוא החליף הילוך לתזמורים פופ בלקניים צועניים סגנון קוסטוריצה וברגוביץ' (ב"מעליות", ב"טמבל"), בשימוש יפהפה בקלידים. מלודית והרמונית. השיר שהכי הפתיע אותי – "תקליטים". כאן זה לא אותו ארקדי דוכין. אני לא זוכר שהוא כתב מנגינה עם מהלך מוסיקלי מתוחכם כזה. נשמע לי יותר יוני רכטרי – "עצב מתוק עושה לי לבכות, צובט אותי מבפנים וכמו תינוק יונק כל פיסת חיים". גם המילים, גם המנגינה – נס מוסיקלי.
ארקדי דוכין שר בערב הזה הרבה סיפורים על עצמו, על תחושותיו, בלי לוותר על הפקה רבת צבעים, מנגינות יפות, הרמוניות חכמות, עיבודים משדרגים. להסתכן ולומר שזו ההופעה הטובה ביותר שקיבלנו ממנו? אז, הנה, אמרנו.

ראיון וידאו עם ארקדי דוכין