יש זמרות שעושות לך את זה. מריה בטניה היא ברזיל פלוס פלוס. מרגע שלחצתי על השלט, התחילו צימרורים. הטון שלה נמוך, נוגה. זה טון שבא מכאב, מצער. אבל כילידת באיה, שגדלה על הטרופקליה, בטניה לא תוותר על שמחת החיים. חוץ מזה, אם אתם אוהבים גל קוסטה, אתם חייבים לכם את מריה. היא הקייטנו ולוסו הנשית של המוסיקה הברזילאית. אני מדבר על האמת הפיוטית, זו שמקבילה לשנסון. לא צריכים להבין מילים הטון והמלודיה הם הטקסט. טון מתגעגע, אינטימי. יופיה הלא ידוע.
