מה שעושה הגיל לשמוליק. מה שעושה המפגש המחודש עם יענקל'ה רוטבליט. מה שעושים העיבודים של משה לוי למוסיקה.
רוטבליט כתב לקראוס מנקודה בזמן. זה אומר תערובת של כאב, געגועים, גם השלמה עם הקיים. "אם יחיה או ימות בנאדם, העולם לא יעמוד", שר קראוס בחיספוסו האינטימי. ראיה פאטאלית משהו על גורל וזמן ועל חיים שמכים בכאב, והקהל מוזמן
לשיר. הכאב הזה של רוטבליט את קראוס יהפוך בסופו של דבר שירה בציבור.
רוטבליט את קראוס מתגעגעים לטעמם של ימים רחוקים, ושוב חוזר הניגון, וזהו ניגונו של אורגן ההמונד שמפעיל משה לוי. רוטבליט את קראוס מתגעגעים לדמות שנמוגה, לנופים שאינם. "הרחוב שאיבד את דרכו אל הים/ מבקש לו מוצא מסמטה אל סמטה". השיר נקרא "איפה הילד", הצליל הרמוני, אקוסטי, המנגינה מעבירה את עומק הגעגועים.
רוטבליט הוא אמן המטפורה הפשוטה "על ענף רענן ליבלבו נעורי/ צחקתי כנגד הרוח" בשיר שאומר דברים מסע הסיום, על הפקרת עצמנו לרוח. קראוס עדיין מייצר מלודיות רומנטיות מהסוג הקלאסי כמו "בצד העצוב של העיר" על המקומות המתקלפים שעדיין קיימים בין בנק לבית מלון. וזהו בלוז קראוסי טיפוסי.
רוטבליט מסתפק בגעגוע. לא מרים שלטי מחאה. הוא וקראוס מבכים את מה שחלף, כולל אהבות ישנות, אבל בלי להימרח בעיסה נוסטלגית דביקה. "תוגת ימי יגון לילי/את הצחוק של גורלי" או: "שדות הצער כי פורחים/ בלעדייך מה כוחי?" מי כותב ככה היום?
וגם המעבד משה לוי הולך בדרכם הישנה והטובה, מחזיר לשיר את העיבוד הפונקציונאלי, במינון הנכון. ו"64" שאינו פרפרזה על שירם של הביטלס, הוא הדוגמא לצליל המינורי, שמראה כמה ניתן בימים של בריחה לשירי העבר לעוסים ליצור שירים טובים ברוח הישן.
אלבום על אדם מתגעגע, שזקוק לסעד נפשי, לניחומים, לאהבה. ואין כמו הטון המחוספס והמנגינה המלטפת של קראוס להפוך התחושות לאותנטיות.
את "זה קורה" גירסה חדשה לשיר הותיק שר שמוליק פשוט, רגוע, נכון, מתוך עומק הנסיון והבגרות האומנותית שלו. סיום מרגש, נוגע ומגיע של כאב, שמשחרר דמעה. (דגימת סאונד למטה)
על הדיסק "ידידותי לסביבה"
