נראה שלפרידמן היה משהו דחוף לומר. אבל דחוף לא תמיד מצליח להתחמק מהנדוש. טקסטים כאלה מייצרים כמו פופקורן. אלהים נתן לנו חיים יפים, אלא שהעולם הזה מלא בכאב ושכול, וכולנו, הנורא קטנים הולכים למות, אז אנא ממך (הוא פונה אליה) אל תפסיקי לחלום.
פרידמן בסך הכול צודק, אבל מה כל כך דחוף להגיד דברים כל כך משומשים ואפילו די לא מעניינים שלא לדבר על מקוריות. עכשיו למוסיקה: הכוונות הרוקיסטיות של פרידמן טובות, התוצאות פחות. הצעקה-זעקה מתמסמסות בצליל החשמליות, ואני מתקשה להתחבר עם הקול הדי מוגבל לז'אנר הזה.
